אמרו לי שאני מקריב את חיי למען מדינתי. זה בסדר כי בשביל זה
אני כאן. מהיום הראשון שלמדתי את השפה הבנתי שיום אחד יבקשו
ממני להקריב את חיי למען מטרה נעלה ביותר של שמירת המולדת מפני
האויב. מושגים ערטילאיים שמשתמשים בהם לסחוף אנשים טיפשים
למלחמה. שהבינו שאני לא כזה טיפש התחילו להסביר לי שמלחמת הגנה
היא דרך חיינו. לעולם לא התחלנו במלחמה וכל המצב הביטחוני
הקיים נובע מהעובדה שאנחנו עם נאור, טוב, נחמד, סמפטי, נעים
הליכות, מנומס, אנין טעם, אלגנטי, חייכן ואופטימי שפשוט לא
מוכן להתקפל לנוכח גילוי הבריונות של אויבנו.
  למזלנו מסתבר שאנחנו כמו גיבורי-העל בקומיקסים הידועים.
הקונפליקט תמיד נכפה עלינו מגורמים עוינים וזרים שרוצים להשמיד
אותנו ואת בני משפחותינו, אפילו את חיות מחמדינו, אבל אנחנו
מתעלים על הקשיים בהרואיות, מפעילים את הכוחות המיוחדים שלנו
ולבסוף גוברים על הנבלים כשחנית הצדק האנושי נעוצה עמוק
בצווארם. ואני מסתבר החנית. יותר מתוחכם כמובן. הרבה יותר
הרסני כמובן והרבה הרבה יותר יקר, כמובן.
 ואתמול הדגל קרא לי. המדינה כולה עמדה מאחורי והריעה לכבודי.
דוחפת אותי קדימה כמו גלדיאטור אגדי בזירת חול מוקף שכירי חרב
ונמרים. ההמנון נשמע כאילו נכתב עבורי ממש לרגע זה. גנרלים
מצדיעים, נשים בוכות, גברים מריעים, תינוקות מייללים, כלבים
נובחים, חיילים צועקים, דתיים מתפללים וכולם, כולם קוראים
בשמי. איש אחד עמד בקהל עם חולצה אדומה וניסה לומר משהו כנגדי
אבל בטרם הספיק להוציא מילה עטו עליו הגנרלים והנשים והחיילים
והגברים, קשרו את פיו וסילקו אותו מהמקום. אני הבנתי. זה בסדר.
זו זכותו לומר את דברו שכן אנו חיים בדמוקרטיה. אילולא היה
אותו אדם לובש אדום הייתי מרגיש טיפה מוזר. דעתו מוטעית אבל
זכותו להביע אותה. אני אגן גם עליו. אני אגן על כל האנשים
שלובשים חולצות אדומות ומתנגדים לי ולרוב העומד מאחורי. אני
אוכיח להם שאני גיבור במלוא מובן המילה ובכל האספקטים השונים
של ההוויה החברתית. אני מוכן.
 לפני שנייה הייתי בגובה עשרת אלפים רגל מעל לקרקע וכעת אני
צונח במהירות סילונית לעבר גורלי. האדמה מתקרבת במהירות הולכת
וגוברת והרוח שורקת סביבי בכעס צורם כאילו אני מחריב את עולמה.
אני מתעלם מהכל כי המטרה נמצאת ממש מולי. האויב כל כך קרוב
שאני כבר כמעט יכול לשמוע אותו. אני חותך את הענן האחרון
המפריד ביני ובין שליחותי ההיסטורית. האדמה כל כך יפה ממבט
עילי. הבתים הולכים וגדלים והמרחק ביניהם הולך וקטן. צפופים
כמו קשקשים של דרקון. אבל רק קשקש אחד מעניין אותי. 'הקשקש'
בה'' הידיעה. שם באמצע. הוא נראה כמו כולם אבל זו המטרה שלי.
הארמגדון שלי. האורגזמה הקוסמית שלי. הקשקש הפך לבניין קומות
ואני מחדד את ראייתי ומתאפס על חלון בקומה השנייה. אויש כמה
שאני מוצלח, כמה שאני חד, מדויק. אני בקושי מבחין בקהל האנשים
שנמצא ליד הבניין. טירוף חושים עוטף את גופי ואני יכול לשמוע
את נשמתי צורחת את נשמתה באמוק כמו וויקינג חדור שיגעון בעת
קרב. אההההההההההההההה!
נקודה אדומה מסיתה את תשומת ליבי ואני מאבד כל יכולת מחשבה.
למטה אני רואה גנרלים מצדיעים, נשים בוכות, גברים מריעים,
תינוקות מייללים, כלבים נובחים, חיילים צועקים, דתיים מתפללים
וכולם, כולם צורחים את שמי. איש עם חולצה אדומה ניסה לומר משהו
כנגדי אבל בטרם הספיק להוציא מילה הגשמתי את יעודי.
פגעתי במטרה.
הבניין התפוצץ והתרסק.
קהל האנשים התפוצץ והתפזר.
חנית הצדק התפוצצה ונותצה לרסיסים שחורים מעוותים.
הכל מת ביחד איתי ובגללי.
אפילו הדמעה שבכיתי התנדפה בשריפה מבלי להשאיר חותם או עדות
לאף אחד.
רבים כמוני עוד עתידים לבוא, גורל זהה לכולם.
האמת היחידה שנשארה איתנה לנגד החורבן היא זו : מלחמה זה
גיהינום ואנחנו חיים בה.