כל השנים אנו נפגשים
לפחות פעם בשבוע
כל הזמן
אני רוצה לדבר איתך באמת
על הילדות שלך בפולין
על מה שעשית במלחמה.
לא דיברתי
ועכשיו כבר לא יהיה אפשר
אולי אחרי שתמות
כי ככה אי אפשר לדבר איתך
שלא בטוח מה אתה מבין
מי אתה מזהה
ובאיזה שפה תענה.
מפחיד לחשוב
שאולי תמות מחר
מפחיד יותר לחשוב
שאולי תחיה ככה עוד שנים רבות
כמעט בלי שרירים
כמעט בלי ראייה
עם מעט מאוד
רגעים של צלילות
שגם בהם
אתה מדמיין דברים.
אחרי האירוע המוחי
במשך כמה ימים
דיברת בקול מגומגם ולא ברור
בלי כוונה
נתת את החיקוי הטוב ביותר שראיתי
למרלון ברנדו ב"הסנדק".
שיחת טלפון:
"מה המספר אצלי בבית?
"למה אתה צריך לדעת? אתה נמצא בבית"
"אבל אני צריך להתקשר"
"עם מי אתה רוצה לדבר?"
"עם עצמי"
"בשביל לדבר עם עצמך לא צריך טלפון"
"נכון... איך אצלכם הכל בסדר?"
פעם אחת לא זיהית אותי
ודקות ארוכות צעקת עלי
בפולנית ורוסית
בכיתי כי לא יכולתי לעזור
גם הרגשתי
שכל רגע אתה יכול להתמוטט
ותהיתי עם אהיה מסוגל
להנשים אותך
ואם זה יהיה כדאי.
המילים שלך מתערבבות:
העוזר הפיליפיני הופך ממאגד למוסא
הכיסא גלגלים הופך לאופנוע
בית הדיור מוגן נקרא המפעל
להרבה דברים אפילו מילה חלופית אינך מוצא.
ואז יום אחד
הרגשת יחסית פחות רע
ואמרת "היה אתמול מזל גדול"
נחנקת והפיליפיני הציל אותך.
חייכתי.
אתה בכל זאת רוצה להמשיך לחיות. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.