בשעת ציור כשכולם היו מציירים את הבית היפה עם גג הרעפים
והשביל המפותל, הפרח האדום שגדול יותר מהעץ ושמש עם חיוך
מטופש,
אני ציירתי מסגרות ועיגולים.
הייתי ממלאת בעיגולים צבע בהתלהבות, שבאופן קבוע היה בורח
מהקווים.
ובכל פעם כשהייתי יוצאת מהקווים הייתי מתרגזת, מתחילה להתפרע
ממש, קורעת את הדף בליווי דרמטי מכובד ומנסה עוד הפעם מחדש.
בסופו של דבר, רבקה הגננת אמרה שאני אצייר לידה והיא כבר תשגיח
בשבילי על הקווים.

יום אחד, ככה בשקט, כמעט בגניבה - היא נפגשה עם ההורים שלי.
היא הסבירה להם על ההתפתחות השונה שלי ועל כמה זה לא נורמאלי
לילדה בגילי שיש לה כזה פוטנציאל. היא אפילו קראה לי "הפרעה" .

אמא הנהנה עם הראש הלוך ושוב, השתדלה להראות שהיא מבינה. אבא
הגניב לי חיוכים מרחוק, ככה מאחורי הגב של רבקה, כמו ילד שעשה
משהו רע והוא מסתיר.

בוקר למחרת רבקה חזרה להשגיח לי על הקווים, כאילו כלום בעצם לא
קרה .
אז באמת נראיתי לא נורמאלית כשהיא תפסה אותי אחרי שעת ריכוז
מאוננת מול יואבי, שרק השבוע נבחר להיות החזן התורן.

כמה ימים עברו עד שאמא ואבא החליטו להושיב אותי לשיחה.
הם אמרו שככה לא מתנהגים בגן דתי, הם דברו על איזה בעיה אבל
אני לא הבנתי.
אמא אמרה שאישה אחת שהיא כמו רופאה-חברה היא תדבר איתי ואז
נפתור יחד את ה"בעיה" הזאת שעושה "הפרעה".

אבל מעולם לא דברתי מעולם עם הרופאה-חברה הזו, ולא הייתי
בעונש.
לאט לאט אפילו רבקה הפסיקה להשגיח עליי, אפילו שהמשכתי לצייר
רק מסגרות ועיגולים, אפילו שהמשכתי לצאת מהקווים ולכעוס מאד.
עד היום.