מעבירה ימיי בחלום,
הכל עובר סביבי בצבעים וצורות,
ואתה לא בנמצא,
רק במוחי תעתוע שאולי היום אראה אותך.

בראשי נוגע לא נוגע זכרון מגע גופך,
ולמרות הזמן אפי עוד זוכר את הריח המתוק של נשימתך,
גופי מייחל לעוד חיבוק ושפתיי לנשיקה,
התמכרתי לתחושה.

וימים עברו שבועות וחודשים,
וזכרונך לא מרפה מנשמתי שעוד מייחלת למבטים שנעצת בי,
אותך לא ראיתי רק בחלום הופעת במלוא תפארתך,
עדיין מחבק ומקשיב לטירוף.

אני כבויה וכלום כבר לא מעניין,
גופי עובד כמו מכונה ישנה,
נשמתי מנותצת כמו מראה שבורה,
והאור שהיה כמו התפוגג לעשן.

השמש שלי מסתתרת מתחת לענני סופה שחורים,
הלילה שולט בצבעיו הקודרים,
חוזרת שוב לאותה סחרחרה והלוואי שהייתי יכולה להאשים אותך.

הצבע האדום עדיין קורא לי לחזור,
תשוקה ריקה שוב מציפה,
המכונה משמיעה שוב את אותן הגניחות,
מתייצבת שוב באותן התנוחות.
אך הכל ריק, התוכן עזב והלך.

אומרת שלום בפעם המאה,
תקווה מנצנצת שאולי הפעם זאת תהיה הפעם האחרונה,
להתחיל ללכת בשביל חדש שאתה לא ביקרת,
אתן לזכרונות כנפיים שיילכו ממני והלאה,
ולשכוח אותך,
ולשכוח.