סיפור זה הוא חלק ממחזור דוגמאות הכסף, שאליו עוד יצטרפו
סיפורים נוספים. כל אחד עומד בפני עצמו, אך יש בין כולם קשר
עלילתי (לאו דווקא לפי סדר כרונולוגי).

בוקר. פקחתי את עיניי. הרגשתי שעכשיו בוקר. השמש זרחה. הרגשתי
זאת בעצמותיי. גופי רצה לצאת מהקן החמים שלי, לעוף מעט סביב,
לאסוף מקרירותו של הבוקר, ולחזור פנימה, ללבוש את בגדי, ולצאת
לצוד לי ארוחה. הייתי רעבה. אך גופי גם רצה לישון עוד. רצה
מנוחה כל כך. התהפכתי בחיפוש אחר פינה חמימה יותר במצע שלי.
אהבתי לעוף בבוקר, עדיין עירומה אחרי השינה, לאסוף את קרירות
הבוקר. בחורפים הייתי שוטפת את שערי השחור בשלג עד שילבין,
ומשתהה בחוץ, כולי לבנה, בקור. בימי הקיץ הייתי מעופפת מעט
סביב, וחוזרת להתלבש. האשוני האחרות לא ראו בעין יפה את מעוף
הבוקר שלי. אך אם הרגשתי נועזת מספיק הייתי מתעופפת לבריכת
היער הקרובה, וצונחת פנימה, אל המים הקרירים.
הבוקר קרא לי בכל מאודו, התיישבתי. חבטה עמומה בראשי וכאב.
צנחתי למצע בחזרה. זיכרון הלילה חזר אלי. יד הונחה עלי בבעלות,
משכה אותי עמוק יותר לתוך החושך, החום.
"תשני" הקול הנמוך הזה, מדבר אלי. ניסיתי להיחלץ, אך הוא משך
אותי כבר קרוב יותר, והרגשתי את נשימתו על פני. "עכשיו עדיין
יום. תשני"
"שכחתי" מלמלתי "שאתם הארוקו פעילים בלילה".
"ומה בכך?" הפטיר "עכשיו, אני רוצה לישון. ואת נשארת כאן."
שמעתי את נשימתו השקטה בחשיכה. הוא אחז בי, אך לא בחזקה. לאחר
זמן מה הרגשתי כיצד השעין את ראשו על כתפי. כיצד נשימתו נעשית
כמעט בלתי מורגשת. החלטתי להיכנע, הן לגופי העייף והן לנסיבות,
ותוך התעלמות מקריאתו של הבוקר, נרדמתי.

עלים אדומים הסתחררו סביבי, שעה שעמדתי על אגם קטן. הבטתי את
השתקפותי במים. לבשתי שחור. אך פני נראו לא ברורות. כרעתי על
פני המים כדי לראות את פני. הבהלה אחזה בי, ונפלתי, בטני
מתהפכת, אל תוך ההשתקפות.
טלטול חזק של ראשי וכתפיי. התעוררתי. הטלטול הלא נעים המשיך
מעט וחדל.
"את תמיד מדברת בשנתך?" הופנתה אלי לחישה צרודה וישנונית.
עדיין הייתי מבולבלת. לא אהבתי להיות מוערת בצורה כזאת.
כעסתי.
"לא!" עניתי חדות. אקורו טיפש, הרהרתי. ואני טיפשה יותר.
"חלמתי. זה הכול" הפטרתי, וניסיתי להתהפך על צידי, ולהפנות את
גבי אליו. הוא אחז בכתפי בחוזקה. אינו מאפשר לי לזוז.
הרגשתי את נשימתו על לחיי, קודם ששמעתי אותו לוחש באזני "מה
חלמת?"
קברתי את כעסי. על שאלות כגון אלו הייתי מכה כל חברת שבט שלי.
אך קרוב לוודאי אינו יודע כמה שאלה זו אינה מנומסת.
"זה לא עניינך" ירקתי.
"את הערת אותי. זה כן ענייני" החזיר. "ופרט לכך..." המשיך
בנימה אישית יותר "את מחויבת לכך. הבטחת לי"
נאנחתי.
"עמדתי על אגם" אמרתי, מהססת "וראיתי את ההשתקפות שלי. אבל
הפנים היו שלך. ואז נפלתי לתוך המים".
"מעניין" שמעתי את תגובתו. שמעתי כיצד מנח את ראשו על הבד
המרשרש שריפד את מקום השינה שלו. עצמתי את עיניי. קיוויתי
להירדם שוב. הנחתי לכעסי לחמוק, והתרכזתי בחמימות שסביבי. עד
מהרה הרגשתי בערפול שמגיע לפני שמגיעה  השינה.

"אני מבין שתפסת אותה" שמעתי קול מרוחק. "היא נאה למדי..."
הידקתי את אחיזתי בחרב למשמע הקול. הבטתי סביבי, אך קרחת היער
הייתה ריקה.
מגע בחזי העיר אותי מחלומי, וזינקתי עוד בטרם פקחתי את עיניי,
ידי שלוחה קדימה. חבטה וכאב בראשי. צנחתי חזרה אל המצע. המגע
שלא מצא חן בעיניי המשיך. המגע עבר מחזי לבטני. כעסתי על המגע
הזה. הושטתי את ידי שנתפסה באחיזת ברזל.
צחוק חרישי נשמע לצידי.
"אשוני טיפשונת" שמעתי קול לא מוכר. בחשיכה יכולתי לשמוע את
נשימת האקורו שתפס אותי, ונשימה שונה. קרובה יותר. יד תפסה את
הלסת שלי בחזקה, מונעת ממני לנשוך. נהמתי בכעס.
"היא גם לא ממש ממושמעת" המשיך הקול הלא מוכר. "לאורינקרי,
מדוע אינך מחנך אותה?"
קולו של לאורינקרי, האקורו שתפס אותי, ששייך אותי אליו, באופן
זמני אמנם, ענה,"הו, היא כן מחונכת, אבל היא מקשיבה רק לי."
שקרן, הרהרתי, הוא אינו אומר את האמת. אבל ידעתי שמוטב אולי
שלא יספר את האמת. שלא יאמר דבר על החתכים שחתכתי בו. על הקרב
שערכנו.
"האים ניסית כבר?" שאל האקורו שעדיין אחז בידי ובלסתי.
"לא" ענה השני קצרות. כעבור מספר שניות הוסיף "תרצה לראות אותה
באור בהיר יותר?"
תהיתי למה התכוונו. ידעתי שלא אוכל לברר זאת. לחיי התחילו
לכאוב מהאחיזה החזקה. אך עד מהרה, רפתה האחיזה, ושמעתי את
השניים נעים בתוך החלל הצר. שמעתי את נשימתו של זה שלכד אותי
קרובה אלי. הוא כרך סביבי את זרועותיו, וגרר אותי מבין
השמיכות. כאשר קפץ מטה, מחזיק אותי, אל תוך כתם האור שהסתנן
דרך פתח אשר פתח מבין קפלי בד כלשהו, ניסיתי לפרוש את כנפי
בבלבול.
כאשר נחת, עדיין אוחז בי, מצמצתי בעיני. זו הייתה מערה, חלל
בסלע ההר, שגודלה היה כגודל קרחת יער קטנה. יותר גדולה אפילו
מהמערה הסודית שלי. תהיתי לגבי כל הדברים המשונים שנגלו לעיני.
אך לא הספקתי לתהות הרבה. הוא העמיד אותי, ואני הרגשתי מסוחררת
מעט. עד מהרה חסם את שדה ראייתי האקורו האחר.
יחסית לאקורו המעטים שראיתי, היה זה כהה עור, ושיערו הסתלסל
סביב פניו. כנפיו הו כחולות כהות, קשתות אדומות בשוליהן.
נרעדתי ונרתעתי לאחור. הוא העביר את מבטו על גופי, ואז הסתובב
אל לאורינקרי בחיוך, מניח את ידו על כתפו.
"אני שמח בשבילך שתפסת אותה. " אמר. הם החלו לשוחח, אך לא
האזנתי. עדיין הייתי עייפה.
נשענתי על עמוד סלע קרוב ועצמתי את עיני. הבנתי שההתחייבות שלי
לשני מחזורי ירח הייתה טעות. ככל הנראה, אני אאלץ לבלות זמן רב
מאוד במחילת האקורו המצחינה הזו. הרגשתי בחילה איומה. ידעתי
שאמנם ניצלתי משבי של בני אדם, אך אתה אני נמצאת בשבי שעשוי
להיות נורא לא פחות. בשבי של מישהו מבני מיני.