בס"ד

היא יושבת,
יושבת וכותבת
אוחזת בעפרון
ומשחזרת את הזכרון
חושבת מה לכתוב
משהו- שלא יגרום לו לכאוב
אך גם לא לאהוב
משהו יבש - רטוב.
רוצה לשפך בפניו הכל,
אך לא להעמיס כביכול
משליכה דף נוסף לערימה,
ואוזרת לגרונה עוד נשימה
אולי היא תכתוב להתראות...
אך במחשבה שניה היא לא רוצה אותו לראות

וכך, לבסוף, יושבת היא באותה פינה
ובידה- מעטפה לבנה
בכל הדף רק שורה אחת ויחידה
עומדת שם זקופה ובודדה
מכתב פרידה שבו יהלום:
"אהובי ברצוני לומר - שלום".

כמה שהפרידה קשה וכואבת.