לאט לאט, אחד אחרי השני, מקל אחרי מקל, הן כולן יוצאות לי
מהראש.  זה מאוד מוזר ומפתיע לגלות איך מקל אוזניים כל כך קטן
ופשוט, מסוגל לבצע משימה כל כך קשה ומסובכת.  עוד מקל יוצא,
עוד מקל נכנס, אוזן ימין, אוזן שמאל, ושוב חוזר חלילה.  כל מקל
משומש יוצא כשהוא עטוף באחת מהן.

תחילה, יוצאות כל המחשבות הרעות.  מחשבות השנאה, מחשבות הפחד,
הקנאה, ואפילו הבדידות, יוצאות בזו אחר זו כשהן דבוקות בריר
צהוב אל הצמר גפן הרך והלבן.  אני מתפתה להפסיק, לעצור לרגע
ולנוח, אך ההרגשה כל כך טובה ונעימה, ואני פשוט לא מצליח לעמוד
בפיתוי.  עוד מקל, ועוד אחד, ועוד, אני כבר לא שולט בזה.
המחשבות נשאבות החוצה בזו אחר זו כשהן מלוות בקול חיטוט
עצבני.

כל המחשבות הרעות כבר נעלמו, והמחשבות הטובות מתחילות אף הן
להתדלדל.  אפילו מחשבות השמחה, הצחוק, והעליזות, כבר יצאו כשהן
מלוות באותו ריר צהוב דביק ומסריח, מעין ניסיון פתטי להחזיק
מעמד ולהישאר בתוך ראשי, אך ללא הועיל.  המקלות ידאגו להכל.
הם יוציאו את כולן, הטובות והרעות, השמחות והעצובות, הכואבות
והמצחיקות, כל מקל ומקל יגרור אחריו מחשבה שעד לא מזמן תפסה
מקום של כבוד בתוך מוחי הקודח.

הקופסא מתרוקנת אט אט ממקלות, גם אצלי בפנים כבר מתחיל
להתרוקן, עוד מעט ותושלם המלאכה.  אני מרגיש שוב שאני שולט
במצב, אני יכול להפסיק מתי שרק ארצה.  מתי שאחליט שרק המחשבות
החשובות באמת נותרו בפנים.

והנה, רק מקל אחד בודד נותר בקופסא, ורק מחשבה אחרונה עוד
מטיילת בפנים.  עכשיו זה הזמן להפסיק, אני אומר לעצמי.  המקלות
נגמרו, ורק המחשבה החשובה באמת נשארה בפנים.  אבל זה חזק ממני,
אני כבר לא בשליטה, המקל האחרון קופץ ליד, והופ, עכשיו גם את
כבר עטופה בריר צהוב, ודבוקה לצמר גפן לבן רך ונעים.