סלחו לי שאני לא כותבת אודות המלחמה.
בבואי לכתוב משהו על מלחמה,
אני מתביישת.
מתביישת לעסוק באסתטיקה של הכיעור הכי גדול שיש. מתביישת לבשם
באותיות ריחניות את צחנת המתים, לשים בפוך האצולה הכחול של העט
הנובע את עיניו העצומות של המצפון האנושי.
אני מעדיפה לשתות בירה
מלהקפיד על הריתמוס הנכון לתיאור ענני האבק העולים מגופת ילד
בלבנון.
אני מעדיפה לעשן סיגריה
מלחפש אחר המילים המדויקות לעיצוב חיבוקם האחרון של סבתא ונכד
במירון.
מכובד הרבה יותר בעיני לעשן את הסיגריה שלי
ולשתות את הבירה שלי
מאשר למתוח את עורלת המילים הקמוטה יפה יפה, כמלמלה מפוארת,
מעל גוף השנאה והזעם וההרס שלעולם מקפיד לעמוד על משמרתו זקוף
וגאה ומבעבע חיים.

אז סלחו לי שאני לא כותבת אודות מלחמה.
בעולם בו ננעצים קליעי רובה בגופו של ילד הנצמד בבכי מבוהל אל
גבו של אביו, בעולם בו יורים מטווח אפס ברקותיהן של ארבע ילדות
ולא שוכחים גם את האם על עוברה,
מצטרד מאוד קולי המשורר המעודן והנאצל,
ונשמע כקרקור צווחני.
אין בו דבר מצפוני. אין בו דבר יפה.
למען האמת, מסריח לו מאוד מהפה.

לכן
אני לא כותבת על המלחמה
לכן
אני ממשיכה לעשן את הסיגריה שלי
ולשתות מהבירה שלי.

ומי יודע, אולי במקרה איזה גרעפס אלכוהולי קטן
יצית איזו טבעת עשן
ואלו יעלו באש את איבריה הכרותים של החמלה האנושית
כעולת ראיה ליושב במרומים.
אולי ניחוחות הקטורת יעירו אותו לחזות בגבורת צלמו,
צלם אל מלא רחמים.