סיגריה לא עושה לי את זה. באמת שלא. לליאור כן. מכתבים חתומים
עושים לי את זה. ושעות ערביים. וילדות בלי שמלות. מירי עושה לו
את זה. ואולי גם אני. הוא התקרב אלי, "רוצה שאחטה?" "לא." "זה
סקסי. לעשן זה ארוטי." הוא אמר. עישנתי קצת. "אתה אוהב את
מירי?" "מפתאום. אני אוהב אותך. את כזאת חולמנית." "וזה טוב?"
"זה מקסים. זה ילדותי." "ומירי לא." "לא, מירי באמת לא." "אבל
מירי אוהבת סיגריות." "אי אפשר להשוות בניכן." הוא אמר לסיכום,
ונישק. את הסנטר, את העיניים, את כל כולי. אפילו את פרק כף
היד. ושתקתי. "ומירי..." "די איתך, תעזבי כבר את מירי."
"אבל..." "שום אבל! אני אוהב אותך, ילדה! איך את תמיד הורסת
הכל!" הוא אמר וקם. קילל קצת, והתלבש. ואני נשארתי שם, עירומה,
מסתכלת על הלובן הבוהק של העור שלי. והיה לי עור ברווז. וזה
היה יום יפה. יפה כמעט כמו מירי, אבל רק כמעט. וערפל כיסה את
היום היפה, ערפילי כמעט כמוני, אבל רק כמעט. אבל השמש זרחה
וסנוורה, כמו ליאור. ובלי כמעט. וחשבתי על מה שעברנו, ימים של
סבל. נשיקות של קרמל וויכוחים של שעות ערביים. וליאור חזר
למיטה, כמו תמיד. ושוב שחזור תנועות ותזוזות, אותם מקומות
ואותה הרגשה. ונשימות מהירות, ונגיעה בשמיים. ושוב, ליאור
ומעיין. סתם ליאור וסתם מעיין, שוכבים במיטה נוגעים-לא נוגעים,
עייפים, והגיוניים. ושוב מירי. ולמה וכמה ואיך. ומי יותר,
מעיין או מירי. ושוב ליאור לא רוצה לדבר. לא נוח לו מירי, נוח
לו סקס וסיגריות. ואני שונאת את מירי, למרות שבפסטיבל בראשית
אמרו לי לא לשנוא. ואם מירי שונאת אותי, זה לא חשוב. ואני
בוכה, וליאור מחבק. ולליאור קשה, והוא לא יכול. וליאור אוהב את
מירי, הוא מתוודה. ואל תבכי מעיין, אני לא שווה את זה. ואם הוא
לא היה שווה את זה, לא הייתי בוכה. ומירי לא שברירית כמוני.
ולמירי אין לובן בוהק. מירי הכי יפה. ואני מתלבשת לאט, ושותקת.
ויוצאת לרחוב. נופלת על ארבע, ובוכה. וכולם מסתכלים. ומישהו
נוגע לי קלות בכתף. אני מסתכלת למעלה ומולי עומדת מירי,
ומאחוריה השמש, מסנוורת. הסתכלנו אחת על השניה כמה שניות
בדממה. דמעות זרמו לי במורד הפנים. מירי בטח הבינה מה קרה. היא
חייכה, אולי שמחה לאיד, אולי אמפטיה. היא ממשיכה לעמוד שם,
ואני לאט לאט קמה מהמדרכה, עדיין עוקבת אחרי כל תנועה שלה,
והיא על שלי. היא מכניסה יד לכיס, לאט לאט. ובלי מילים, מציעה
לי סיגריה.