נניח שיש מישהו, שיש לו כאבים חזקים מאוד, פיזית.
במשך מספר ימים הם כבר מנטרלים אותו מלעשות משהו, נניח שהוא
שוכב בביתו וסובל, והמצב לא משתפר, ממש לא משתפר... והוא לוקח
משככי כאבים והם משכיחים ממנו את הכאבים. לאט לאט, לוקח להם
לפעמים חצי שעה להשפיע, חצי שעה של סבל צרוף אבל פתאום הוא
מרגיש שהוא מצליח להתרכז במשהו יותר מדקה בלי להרגיש את
הכאבים, הגלים של הכאב (הוא בא בגלים) נעשים תכופים פחות ופחות
ופחות ופחות ופחות עד שלא כואב יותר... ונרדם. ומתעורר וממשיך
בחייו הרגילים...

עכשיו, אותי מעניין אם הכרטיס זיכרון שלנו וכרטיס הזיכרון של
הכאבים, זה אותו כרטיס, למה? כי גם אנחנו לא לומר אני, מפעילים
משככי כאבים לפעמים, מפעילים אותם על הזיכרון, וגם אנחנו מנסים
לשכוח כל מיני מעשיות ואנשים, שמזכירים לנו את הכאבים החזקים
שלנו בנשמה לא לומר נפש שלנו. ותהיתי אם זה באמת עובד - אם
משככי הכאבים שלנו יצליחו להשכיח מאיתנו את הכאבים למשל אחרי
שבועיים של שימוש חריף במיוחד, והאם הם יעשו זאת לתמיד, או
שפעם באיזה שנה או יותר יצוצו הכאבים שוב רק בגלל איזה תמונה
שנראה או שיר שנשמע, תבוא איזה התקררות קלה ותגרום לדלקת ריאות
חס ושלום.

עכשיו, זה מזכיר לי סיפור.
היה איזה בחור אחד, רונן, איש טוב, נראה טוב, בא ממשפחה טובה
איפשהו בצפון תל אביב, הוא בדיוק עמד לסיים אז לתואר ברפואה,
הצליח מאוד, הייתה לו חברה כבר שנה, סטודנטית, יערה נוימן שמה.
או ניומן.
הוא באמת היה מבסוט הוא רצה לכבוש את העולם, לקחת את הכדור
ולתת לו ביס כמו שצריך, והיה לו את הכוח, אנשים מאוד התפעלו
ממנו, והיו שמחים בחברתו, בשעות הפנויות הוא היה עושה הרבה
ספורט, היה רוכב על אופניים, גולש בים כל השנה כמעט, בעיקר
בחורף, מתי שלא היה בחופשות סקי בחרמון או באלפים השוויצרים,
סנו-בורד, סקייט-בורד, אופנועים וטיפוסי הרים, כן האיש בהחלט
אהב את הכל באקסטרים, זה פשוט היה עושה לו את זה, היה לו
שיגעון מיוחד לקפוץ מכל מיני מקומות גבוהים , לצנוח אל כדור
הארץ,  ממטוסים והרים, צוקים וגבעות, רבי קומות וארובות ענק.
הוא התחיל את זה מגיל צעיר וזה הפך לתחביב די רציני בחיים שלו,
בעיה של כסף לא הייתה לו, היה מי שיממן אותו במשפחתו המורחבת
והקרובה והוא יכול היה להרשות לעצמו להזמין את הציוד המיוחד
באינטרנט מאוסטרליה ולטוס פה ושם לתפוס גלים בסרילנקה או לטפס
בקרואטיה. כן, חיידק הכסף דבק גם בו והוא רצה לצבור את הונו,
הוא ידע איך לעשות זאת -  לא למהר, לקבל עזרה אבל גם לחשוב על
עצמך בעתיד, הוא תכנן להתברג לאט לתחום הטראומה ולהתקדם, הוא
רצה הרבה כסף.
בתור עבודה צדדית, רונן היה גם מצלם בשביל כמה מגזינים,
צילומים ממקומות אקזוטיים בעולם, פסגות הרים מושלגות, חופים
מרהיבים ואנשים, למעשה הוא גם היה כותב כל מיני תורים ומספר על
מסעותיו באופן נעים ומשעשע אך מלא בציניות והומור. עצמי. למעשה
היה לו טור קבוע ב"בלייזר" על אקסטרים וטור קטן ב"את" על אתרי
ספא יוקרתיים בעולם, היה גם מקבל מימון עבור הנסיעות ומבקר בכל
העולם, גם עוסק בתחביבים שלו, שיגעון א', גם מרוויח הרבה כסף,
שיגעון ב' וגם מצליח להרוות ולהפרות את שיגעון ג', הלא הוא
שיגעון הגדלות, כן, רונן רצה פרסום, רונן רצה שכולם יכירו
אותו, להיות כוכב, ושיאהבו, שיראו אותו בטלוויזיה ובעיתונים,
שידברו עליו במדורי הרכילות, שיזמינו אותו לתוכניות אירוח
וידברו עליו בשוק מחנה יהודה, הוא שאף ללב ליבה של האומה,
לשיאו של המיינסטרים, ליאיר לפיד ושיחות הסלון, למיקי חיימוביץ
בסוף החדשות, הוא רצה להגיע לכולם...

יערה ניומן הייתה מאושרת גם היא, היה לה את רונן, בחור שווה
ביותר, היו לו את ארבעת השי"נים הדרושים לבנאדם - שרירי, שזוף,
שרמנטי ושנורר בסיגריות (לא יותר מידי גג עשר בשבוע הספיק
לו).
אז זה היה לה מגניב, (לא שהיה חסר לה כן) זה בסדר יערה הייתה
חצופה לא קטנה בכל הקשור למגניבות הגוף, היא ידעה בדיוק מה
ללבוש מתי ואיזה תנועות לעשות לגברים, היה לה את הפה הסקסי
ביותר באוניברסיטה, כולל הלשון. וגם למדה פילוסופיה (תואר
שני). הם היו זוג יפה כל כך הרבה חברים, הרבה נסיעות, בילויים
מוטרפים בעיר, מסיבות ומסעדות יוקרה... רונן חיפש את הזוהר, את
הניצוץ בעיניים ,יערה? היא הייתה נסיכה.

רונן הבין, הוא הבין איפה הכסף הגדול, איפה המרכז של המרכז,
איפה הוא המכנה המשותף הגבוה ביותר-  פריים-טיים טלוויזיוני
היה השאיפה, בדיוק פרסומת אחת מסוף מהדורת החדשות המרכזית, שם
נמצא האוצר, שם מתחילות כל הדרכים המובילות אל האושר, או בעצם
שם הן נגמרות.
הוא תכנן משהו גדול, במשך מסעותיו בעולם (כל סופ"ש שני בערך),
כל חופשה, כל סמסטר, היה חושב, מתבונן, הוא החליט ללכת על
אייטם לטלוויזיה, היה לו כבר את הרעיון בראש, את היכולת
והניסיון, גם הכירו אותו קצת ברחוב, וזה היה הזמן שלו לפרוץ,
לנצל את מומנטום הקיץ המתקרב ולשבור את טבלאות הרייטינג ובכך
לגרום לחשבון הבנק שלו הנאה גדולה.

לפגישה עם ראש אגף התוכניות בחברת "רשף" הוא הגיע מוכן. חמוש
במיטב מצילומיו האוויריים האחרונים, הנה הוא קופץ מצוק בנפאל,
וכאן רוכב על אופניים בהרי איטליה, מטפס על קיר בניו-זילנד,
אכן אוסף מרשים לאיש כה צעיר, שעוד לומד להיות רופא, כמה יפה,
סבר הסמנכ"ל. הרעיון היה שמידי שבוע, רונן מבצע פעולה אחת,
סביבה כמובן בונים תוכנית שלמה בת חמישים דקות כולל ארבע
הפסקות לפרסומות, פעולה מסוכנת ומפעימת לב, המתח נוצר כמעט
מעצמו בעזרת צילומי אויר, קטעי ארכיון של אסונות באותו המקום
ומוזיקה דרמטית מאוד. בסוף כל תוכנית, הקהל בבית בוחר בשידור
חי, מהו האתר שממנו תשודר התוכנית בשבוע הבא, ומה יעשה שם
רונן. אכן מכרה זהב, הוא יהיה גיבור סופר-על בגודל טבעי בשר
ודם, ממש כמו אלילי ההיסטוריה הוא יילחם באיתני הטבע, יגלוש
במדרונות הכי תלולים, יטפס על קירות ומצוקים ללא חבלים, יקפוץ
מגגות בתי חולים בלי מצנח רזרבה וכל זאת יבחר הקהל בלחיצת
כפתור... כל תוכנית כזאת תזכה את רונן במאה אלף דולר, ובתהילה,
מה יותר טוב מזה? החברה שמחכה בבית ומתחילה קצת לחשוש, ההורים
ההיסטריים, החברים? מה כל אלה מול התהילה, מול המפגש השבועי עם
המוות, מול גלי האדרנלין, מול התמונות הקטנות באתרי האינטרנט
המרכזיים ובפנאי פלוס, מול כתבת השער בסופשבוע. אין ספק רונן
הלך עד הסוף, ובני האדם, זה אנחנו, אני ואתם, שצופים בו ורוצים
דם, ואם אפשר שזה יהיה חי וישיר, יותר טוב, ועם איזה חיוך
וקריצה קטנה למצלמה, למה לא?

נאמר שהסוף הוא ידוע מראש, נקרא לזה כרוניקה או משהו כזה, אבל
רונן שידע זאת גם הוא, התקשה להתמודד עם השיגעון, הוא ידע
שתאונות קורות והן לא יפסחו גם עליו, אבל התמלא שמחה גדולה בכל
פעם שקנה שעון חדש ויוקרתי, כמעט גמר כשהציעו לו להוביל קמפיין
של חברה גדולה לתכשירי גילוח, ופשוט היה נהנה לראות את האנשים
מסתכלים עליו בכל מקום שהלך, באים אליו מחבקים אותו, שולחים לו
מכתבים ומתקרבים לביתו.. הוא לא יכול היה להפסיק, הוא רצה
לשבור את כל השיאים, לכבוש את אחרונת הפסגות בשידור ישיר
ולחייך למצלמה בשיניו הלבנות.

מה יקרה בסוף? אני גם הייתי רוצה לדעת, אבל זה שסיפר לי את
הסיפור, פתאום פשוט קם, הוריד סמחטה ענקית ואמר לי, שמע אני לא
מרגיש טוב, אני צריך לשכב, הוא סבל באותם ימים מדלקת באוזן,
כנראה הרטיב את האוזניים, זה היה באזור הקמפינג ששהיתי בו על
שפה של נחל בהודו, ורוח אחת קרירה גרמה לו להתקררות ודלקת
באוזן, כאבי תופת, אין מה לומר, הוא אמר שמקדחה או מברגה
מבריגה לו ברגים ענקיים לתוך הראש באזור האוזן, והוא גם שמע רק
מצד אחד. בכל אופן הוא הלך לכיוון האוהל שלו כשידו על אוזנו
ונעלם.
אז אני נשאר שם, באמצע הסיפור, כאילו האופטלגין החליט בדיוק
עכשיו לפוג ולהפסיק להשפיע על הבחור, באמצע הסיפור עברו הארבע
שעות שבהן הוא משפיע או השש שעות במקרה הזה כי הוא לקח כדור
וחצי, ואני מדמיין לי את רונן ההוא, מביא צניחות בטלוויזיה,
אני מדמיין אותו עושה סנפלינג לתוך הר געש ומדמיין אותו תופס
צונאמי כמו שצריך, יענו - גולש על מכוניות ובתים, מדמיין אותו
מתרסק בהרים, מפולת שלגים אדירה לוקחת אותו ואחר כך הלוויה
בטלוויזיה ואוסף קטעים שלו עם מוזיקה עצובה בטלוויזיה ואת יערה
החמודה, אני מדמיין אותה בוכה. ככה עוברות להם כמה דקות או
שעות של מחשבות אובדניות ואז אני מרים את הראש ורואה חבורה של
הודים צועקים ומנופפים אלי בידיים שלהם, כולם גברים בגילאי
ארבעים פלוס, בלי חולצות, עומדים על שפת הנחל לא רחוק ממני,
חלקם כבר מתרחצים, אחד שנראה כמו היפופוטם, נהנה מהמים
הקרירים, ועוד אחד קרנף, כרס ענקית, אוכלים בורקסים מלאי שמן
וחטיפים מלוחים נוספים, אני מתקרב וקולט בקבוק וויסקי וכמות
גדולה של חיוכים ופזילות לעבר המחנה שלנו. הם ישר דוחפים לי
כוסית פלסטיק מלאה בוויסקי ונותנים לי לשתות אותה, ואחריה עוד
אחת.
(ההודים, כשהם שותים, יכולים לקרות שני דברים - או שהם ממש
מבסוטים וצוחקים ורוצים לרקוד איתך ולחבק אותך ולגעת בך כל
הזמן, או שהם אלימים וכבדים וגמורים כאלה, מחפשים אלימות ודם,
נראה לי שלא רק ההודים ככה, כל מי שאוהב אלכוהול הוא ככה, זה
תלוי בכמויות הצריכה שלו ובעוד כל מיני גורמים כמו הילדות שלו,
ההורים שלו ומצב הטחורים בטוסיק שלו.)
בקיצור ההם שמה משקים אותי ובינתיים הקרנף נכנס עם כל הגוף
למים וההיפו יוצא החוצה לשתות עוד, שני האחרים מפתחים איתי
שיחה באנגלית שוברת שיניים על ארץ המוצא שלי והמצב במזרח
התיכון, הם מאוד אוהבים את איזראל, הם חושבים שאנחנו מדינה
חזקה, לא פריירית, עם ביצים, אני מפגין סולידאריות ומשבח גם את
הודו על מאמצי הגלובליזציה שהם עושים ועל הכוח שלהם מול
הפקיסטנים, ועל איך שהם ניצחו בקריקט שבוע שעבר את נבחרת
אנגלייה האכזרית. הם מסתכלים על מטיילת אחת שנכנסת בדיוק למים
באזור המאהל, הם מזילים עליה ריר וצוחקים, אני גם מסתכל עליה
ונהיה מבסוט.

היינו מאוד שתויים כשהם שאלו אם יוכלו לישון במאהל שלנו, כמעט
עניתי להם שלא נראה לי אבל פתאום נשמעה צעקה ואנחנו קולטים את
הקרנף מתחיל להיסחף עם הנהר, הבנאדם כנראה היה כל כך שתוי שהוא
הפסיק להחזיק את עצמו ונשאב לאמצע הנהר, הוא נסחף כל כך מהר
ונעלם אחרי מפל קטן או ריכוז של סלעים וענפים, כך שלא יכולנו
לראות אותו בגלל הזווית שממנה השקפנו, וההודים שמה מתחילים
לצעוק אל האלים ומתקבצים עוד אנשים ועוד הודים, ומתחילים ללכת
לחפש ואף אחד לא רואה אותו, ואף אחד לא מוכן להיכנס למים כי
אין שום ציוד הצלה או חבלים. אותה מטיילת מקודם הגיעה ואיתה
עוד כמה חבר'ה, כולם אובדי עצות, יוצאי יחידות מובחרות היו שם,
מתחילים להעלות ספקולציות, כולם הביטו בהודי אחד רזה ושרירי
שניסה להיכנס אבל חזר מהר מאוד רועד מפחד ובידיו מסמן שאין
סיכוי. בנוסף לכל התחיל לרדת הערב ודמדמו השמיים בסגול וכחול,
היתושים נתנו את עוקצם ללא הרף וצרצרים החלו מנסרים באוזנינו.

זה היה מקום דיי מרוחק מעיר או כפר, המרחק ממנו לכביש היה חצי
שעה הליכה ומהכביש יכולת לתפוס טרמפ לעיירה הקרובה, רק שלא היו
טרמפים בשעות כאלה, היו שם הרבה קופים שהסתובבו, והשמועות גם
דיברו על משפחת דובים שגרה לא רחוק משם. זה היה נהר יפהפה בעל
סגולות רוחניות לא עלינו, כך שהתקבצנו אליו, אני ועוד מיני
ומיני. גם נייטשר, זה שסיפר לי את סיפורו של רונן היה שם, הוא
בדיוק יצא מהאוהל שלו, היה לו זקן שחור גדול וראסטות מבולגנות,
מישהו פעם אמר לי שכל המטיילים הישראלים דומים לישו או ללני
קרביץ, הוא בהחלט היה שילוב של שניהם, היה רזה וגבוה. את שמו
הוא קיבל באשראם של אושו, בפונה, רבים מספרים על החוויה של
שינוי השם, חוויה של לידה מחדש וכל מיני כאלה, אבל הוא לא דיבר
הרבה רוחניות ולא ניג'ס עם מנטרות ולא ניסה לפתוח את הצ'אקרות
של אף אחד, הוא היה שקט, היה קם לפני כולם לטייל איזה שעה
ברגל, וכשחזר טבל בנחל.
נייטשר יצא מהאוהל שלו בפנים חתומות ומלאי עניין, הוא עשה
סיבוב במחנה ואסף המון בגדים ומגבות הוא הוריד ערסל אחד או
שניים מעצים והחל קושר אותם לחבל ארוך, הוא ישב ככה איזה חצי
שעה ויצר שרשרת ארוכה של בד, אנשים לא שמו לב כי היו עדיין
באזור ההתרחשות, אבל אני צפיתי בו ולא הבנתי מה עובר עליו,
מידי פעם עצר לרגע החזיק את אוזנו הדואבת והמשיך.
ואז הוא בא אלינו, הכי קרוב למפלון שבו כנראה נתקע ההודי, או
מה שנשאר ממנו. נייטשר קשר את סוף שרשרת הבגדים לעץ ואמר לכל
האנשים להחזיק, אף אחד לא הבין מאיפה בא לו האומץ, לרגליו רק
סנדלים מהוהות והוא רזה וצנום. הוא חייך אלי. אני רציתי לשמוע
ממנו את סוף הסיפור. לא רציתי שהוא ייעלם לי באמצע, אך כשהחל
יורד בסנפלינג אל הנחל הבנתי שזה המשך הסיפור...

כעבור שעה קלה עלה נייטשר מן הערוץ כשעל גבו גופת הודי שמן עם
חתך עמוק בראש. לא היה נראה שכבד לו במיוחד, הוא משך אותו
וטיפס לאט על אבנים וסלעים, קהל גדול של אנשים הסתכל עליו
בהערצה. הוא קרץ לי ואני ידעתי שהוריו נתנו לו את השם רונן.

למחרת בבוקר הוא נעלם עוד לפני שקמו הציפורים. ליד איפה שהיה
האוהל שלו מצאתי חפיסת אופטלגין צהובה ריקה וכמות גדולה של צמר
גפן.