(בהשראת המחזה "האב" /סטרינברג)

מתוך הכעס
על הכיבוש שלך
אותי,
מבטן החרדה
על החדירה לתוכי,
צימחתי קרני-שטן
וערגה עזה בי עלתה
להכאיב, להרוס, לפרק
את כל נימי ישותך.
לחשוף את גרעיני השבירות
והפחד
ולהכות בך ללא רחם,
עד שתאבד
שפיותך.
או, אז תהיה כילד
חסר-אונים,
בו אני יכולה שוב לגעת,
ברכות החפה מכל רע.

אתה ואני, קורבנות
החנק ההדדי
שצילו עוטף שנים רבות.
אהבה... מה איתה?
היא לא נושמת כאן מזמן.
ואנו, שלקחנו את חייה,
נותרנו מדממים
מייחלים למוות שיגאל
מהמאבק האינסופי
על השליטה.
מעל, מתחת
לאדמה.