היא הייתה ילדה יפה, זה מה שכולם אמרו, אבל הכולם האלה לא היו
מהמקום שממנו גדלה ועיצבה את אישיותה, היא גדלה במקום חלומי
עמק ירוק בין הרים ושדות הכל היה מושלם. הייתה לה עבודה נחמדה,
ברפת חלבה פרות, דאגו לה לכל מחסורה, אוכל, לימודים, מקום
לישון, הכל. כשהגיעה לגיל המתאים גם שילמו לה על הרישיון לרכב.
הכל פשוט חלומי, אז למה היא טיפסה על הקירות בלילות אם שום דבר
לא היה חסר, גם הרפתקאות מלוכלכות היו ולא בצד המגעיל של
העניין. מלוכלך פשוטו כמשמעו - היא אהבה לעשות "סקי חרא" בימים
הגשומים של השנה כאשר החרא עלה על גדותיו והגשם רק התפיח את
הכמות שלו. היא הייתה לוקחת את זנב הפרה שהלכה לאיטה ונגררה
אחריה. היא גם אהבה לעלות על גב הפרות ולרכב עליהן לשתיים שלוש
שניות, רק כדי להזרים קצת אדרנלין לדם. יום אחד זה פשוט נמאס
לה מהפשטות הזאת, אז היא קמה והלכה. אנשים לא הבינו למה היא
עשתה את זה. היא הרי הייתה כל כך שקטה, אף פעם לא התלוננה, היה
נראה כאילו היה לה טוב, אבל לא. לה לא היה טוב, אז היא הלכה
למקומות רחוקים, עם אנשים טובים שגילו לה שהיא יפה ומוכשרת
ובכל מוזרות שהכניסו לה לראש שיש לה הם מצאו טוב, האנשים
האחרים. אבל היא לא הייתה מסוגלת לקבל את זה, היא הייתה ממש
דבר מיוחד. כלי זעיר ששומר בתוכו כל כך הרבה, אך משהו נדפק שם.
היא יצרה תלות במערכות למרות שנראה שהיא ילדה זורמת. היא בסוף
מצאה איש חלומות, ממש אוצר עלי אדמות, אך גם הוא לפעמים היה
נשבר ושר לה בערבי סתיו שניה לפני לכתו לישון "מתי תביני
שהחיים זה לא קיבוץ", אבל היא, לא משנה מה היא עשתה, היא גדלה
בתור צמח שהעציץ שלו קטן מדי, והשורשים שלו גדלו אחד על השני,
עקומים ודפוקים כך שלא משנה איזה יופי הפרחים מתחת לפני השטח.
הדברים משתוללים אז גם אם עכשיו היא כבר לא כמותם, כמו האנשים
המסודרים שאין שום מחסור ודאגה, ואף אחד בצערו לא יזיז אותם
משנצ"ם (שנ"צ = שנת צהריים). אז עכשיו אחרים חושבים שהיא
קיבוצניקית מסכנה, כי הם בעצמם לא מכירים בכלל קיבוצניקים חוץ
ממנה. אז זה לא משנה לאן תלך אם הצליחו להחדיר לך למוח שאתה
דפוק, אל תראה כל כך מבואס, תמיד תדע שיש מוצא. הפוסל במומו
פוסל, הם הדפוקים ולא אתה דפוק את אגד עשה זאת עוד השנה.