ערב שקט מול האח הכבוי ישב לו איש
זקן ועייף למראה ישב וישב
שעות על גבי שעות וחשב.
חשב על חייו שעברו להם מזמן
חשב על אהבות שנמוגו עם הזמן, חשב
על בנים שגידל, על גברים
שמהם חישל, חשב על מות ילדיו
והזדקנות נכדיו, על שבריר שנייה
שהחמיץ, על נעוריו שבהם היה
אמיץ, את העבר הוא יצר בתקווה,
את העתיד הוא חוזה, עתיד בלי
נחמה, עם עצב ויאוש, הוא מודע
לעצמו יותר מבעבר, הוא יודע מי הוא
ולמה הוא בא לעולם, הוא בא כדי
לחיות בלי סוף חיי בדידות, כל מי שאהב מת אם
מזקנה ואם מסיבה אחרת.
זה כבר לא משנה לו, פעם הוא ראה בנצח ברכה, פעם
הוא ניסה לשנות, פעם
הייתה לו תקווה פעם היו לו עיניים כחולות
בהירות שסימלו שמחה, היה אפשר
לטבוע בעיניו ולעולם לא להפסיק כמו באר ללא
תחתית. היום עיניו השחירו
והפכו לאטימות עצמה, בלי ניצוץ או סימן לחיות או
לזכר מהאדם ששכן שם פעם.
פעם הוא היה בעל מעמד, בעל
כבוד, בעל לאשה יפה ורמת מעלה.
הוא היה כעבד לעולם, ניצל את שמו ומעמדו
למנוע מלחמות, להשכין שלום,
להגשים חלום, הוא התהלך כאל על פני האדמה ללא
איש שיצילו מגורלו המר
ללא מורה דרך שיסביר לו על מצבו, והנה הוא
יושב באותה בקתה ישנה שבה
התחיל את דרכו כנער חווה יתום, אחרי כל-כך
הרבה שנים של עמל ויזע הוא
יושב בנקודת ההתחלה ביודעו שכל מה שעשה היה ללא
תכלית ורק דחה קצת
את המאוחר לבוא, כמן מעגל שלא נגמר וככל שמסתובבים מגיעים
לאותו מקום, באין יודעין.
מיואש מהמין האנושי, מיואש מעובדות החיים
המרות, מיואש מיואש מעצמו,
מיואש מהשעמום
שאופף אותו החליט לשים קץ לקיומו.
הוא רכש את הפגיון הקטלני באחד ממסעותיו
הרבים לצפון הרחוק, אבל לאן
איש זה לא נסע בשנותיו הרבות. הוא ידע
כל-כך הרבה על העולם עד שגם
המראה הכי יפה לא ירגש אותו, כאיש שחי במימד
משלו הסתובב מאות שנים
בוחר במגמותיו ביהירות, אז זה הסוף, זאתי
מגמתו האחרונה, מגמה לשאול,
הוא אחז בנשק המושחז ובעודו מזיל
דמעה שם קץ לחייו תוך כדי סיבוב
חד של נשקו, שיטה שלמד במזרח הרחוק מאנשים בעלי
תרבות עתיקה וחכמה.
ושבריר שנייה, שבריר לפני האבדון שבריר שאבד
ועכשו כבר נמצא, האיש נזכר
ברגעי האושר בחייו, הרי היו כל-כך הרבה, פתאום
חייו נראו טובים ובעלי משמעות,
כשעברו לפניו בשבריר השנייה הזה, השבריר
הסתיים, ובחצי חיוך נפל האיש
ולא קם יותר.
|
