עומד בפינה,
שפוף ומלא אבק,
הוא הטינופת של החברה,
הם באים אליו רק כשהם צריכים משהו.
איך שהוא, בלעדיו, הכל היה אפור.
איתו הכל נקי,
אבל לא נותנים לו אף פעם את הסיכוי
להוכיח שזה הוא,
הוא עלוב ואומלל,
וזרדים מקש סבוכים בשיערו,
שותק רק כי הוא לא יודע לדבר.

אולי הוא היה אומר להם מה דעתו עליהם
אם רק הייתה ניתנת לו ההזדמנות.
הם לעולם אינם מוקירים תודה.

הם רוכבים עליו כמו מכשפות, ורק בלילה.
הם לא שומעים אותו בוכה.
הם מנצלים ומשתמשים בו כאוות נפשם,
גוררים אותו על הרצפה כמו חפץ.

אפשר היה לחשוב שהוא מטאטא.