ברגעים שלנו הקטנים ,
יכולנו בקלות לקרוא להם: האושר
אתה זוכר?
לא? נסה לזכור,
אני נזכרת איך נגעת בי...

סוחטת טיפות של טוב מתוך
קשת בענן של הרגעים
איך חייכת בפעם הראשונה
איך הקנטתי אותך בשניה
אני נזכרת איך נגעתי בך

איך דיברנו באמצע הלילה
על הא ועל דא,
הסברת והוכחת כמדען אמיתי
ואני האזנתי, הקשבתי, הופנטתי
מסיפוריך, מכישופך

ואיך שאפיתי לך עוגה
היית כל כך מאושר
וכשפתחת את המתנה
אמרת לי שאתה לא צריך אחת
כי אני המתנה הכי יפה שקיבלת בחיים

כל כך האמנתי
כל כך אהבתי מה שעיני המעיין שלך
סיפרו לי, לחשו לי, הונו אותי...
איך נתת לי להרגיש אישה
אכזבה, מלנכוליה, עצב, דמעה...

התחלנו באביב וגמרנו בקיץ
ארבעה חודשים של מאבקים
בין לכלוא את הרגש ביננו
ובין לסלק את כל היתר משנינו
לא הצלחנו, עכשיו כל אחד לחוד.