ברגעים כאלו, תמיד עובר לו בראש הדבר האחרון שאמור לעבור לו
שם.
הוא הסתכל למטה, וכל מה שיכל לחשוב עליו הוא למה הקצה של
הנעליים שלו, שאמור להיות לבן, כל כך מלוכלך.
הוא ניסה להיזכר מתי ואיפה קנה את הנעליים האלו. יותר מזה, הוא
ניסה להיזכר למה לעזאזל לא טרח לנקות אותן יותר. הוא ניסה
להבין, למי עשו הנעליים האלו כל כך רע, שככה מגיע להן לגמור.
היה להן צבע בוהק פעם. צבע חם וצועק, בדיוק כמו שהוא הכי אהב.
והקצה שלהן היה כל כך לבן, כל כך. הוא עמד שם ככה, מסתכל על
הנעליים שלו ולא מבין למה אף פעם לא הכניס אותן אל מכונת
הכביסה. הוא לקח שני צעדים אחורה, והתיישב. אחרי כמה דקות של
ידיים בכיסים הוא מצא חתיכת נייר קטנה, והתחיל לנקות את
הנעליים. זה הצחיק אותו קצת, שדווקא עכשיו הוא נזכר לנקות את
הנעליים. הוא נזכר בכל אותם זוגות שזרוקים בחדר שלו, והתעצב על
שלא ניקה גם אותם.
תוך כדי שפשוף, הוא נזכר מתי שם לב בפעם הראשונה לחור בעקב.
אחרי שבמשך כמה שבועות התהלך כשהפלסטיק הפנימי דוקר וחותך לו
את הרגל, הוא תלש אותו באחת הנסיעות שלו לשום מקום. כמה ימים
אחר כך, כשמצא עצמו הולך על החוף, הרגיש איך כל החול נכנס לו
לנעל. הוא כל כך שנא ללכת על החוף כשהחול נכנס לו לנעל. רק
בגלל זה הוא שנא את הים. כי בשביל ים, צריך לעבור חוף, וכדי
לעבור חוף צריך לסבול המון חול שנכנס לנעל. הוא קילל את החור
הזה באותו היום. כל כך קילל. עכשיו, הוא רק יכל לחשוב על זה,
מה היה קורה אם גם אצלו היה נפער איזה חור שהיה נותן למיליון
גרגרים שלחצו עליו להיכנס קצת פנימה. זה בטח היה מכביד עליו
פחות, הוא חשב.
הוא התנער, וחשב לעצמו שעוד חורים זה הדבר האחרון שהוא בעצם
היה צריך. מה הוא צריך חור עכשיו, חור שדרכו הכל היה בורח לו
החוצה. גם ככה כבר כמעט ולא נשאר לו שם כלום.
הוא קם על רגליו, צעד וחצי קדימה. שני צעדים היו יותר מדי. הוא
הסתכל למטה, ושיחק עם הפוקוס של העיניים שלו. פעם על הקצה של
הנעליים, שטיפה בולט משפה, ופעם על האנשים שעוברים מתחתיו.
תמיד הוא שנא כשהיו אנשים מתחתיו. זה הלחיץ אותו, הוא פחד
מהכוח הזה.
הוא ניסה לא לחשוב על זה, התנדנד אחורה וקדימה כדי להסיח את
דעתו. הוא ניסה לשחזר בראשו בדיוק מה שחשב כשקם בבוקר. הוא
ניסה לשקוע במחשבות האלו, בכל אותן מחשבות שלא נתנו לו לישון
כל כך הרבה זמן. מחשבות ארורות, הוא מלמל, דווקא כשצריך אותן
הן לא כאן. הוא ניסה להיזכר ברעש הזה, שלא עזב אותו לרגע, לא
משנה כמה רחוק הוא ברח.
הוא המשיך לשחק עם הפוקוס של העיניים, פעם רחוב, פעם קצה של
נעליים. קצה מלוכלך, כל כך מלוכלך. זה לא עזב אותו עכשיו,
דווקא עכשיו זה הטריד אותו ולא עזב אותו.
מכונת כביסה, הוא חשב לעצמו. זה כל מה שהוא צריך עכשיו.