בשנה השישית לתפקידי כקצין מבחן ראשי של מוסדות העבריינות
הצעירה בארץ נתקלתי בנער בעייתי במיוחד. אותו נער היה מוכר
לקציני המבחן בצפון כ"השטן בעל החיוך המלאכי". פשוט בשל העובדה
כי מעשיו היו כה זוועתיים עד כי יוחסו לזה של השטן אך חיוכו
ומראהו החיצוני הטעו את המתבונן לחשוב כי מדובר בלא פחות מאשר
מלאך שירד מלמעלה. הוא הופנה אליי כמפלט אחרון שכן הצליח להתיש
את טובי קציני המבחן בארץ המשרתים תחת פיקודי. תפקידי הבכיר
וניסיוני הרב הרשימו את הגורמים המתאימים והוא הועבר לטיפולי.
"הוא אגוז קשה לפיצוח, אפילו בשבילך", הזהירו אותי, "אל תטעה
בשל מבטו התמים". אך אני חשבתי בליבי כי לכל אגוז קשה יש מפצח
אגוזים עוד יותר קשה ושאני בטוח אפענח אותו ואשים קץ למעלליו.
לא ייתכן כי נער אחד קטן ישים את כל קציני המבחן בארץ ללעג
החלטתי ברוגז מה. לפני שקיבלתי אותו תחת חסותי העפתי מבט בתיקו
האישי. מה הילד הזה לא עשה? במי עוד לא פגע? מה עוד לא עולל?
תיקו האישי היה עב כרך. דפים מלאים בכתב יד צפוף של פקידים
נואשים בשעות לילה מאוחרות נפלו ממנו. נדמה כי כוח שלא מן
העולם הזה הניע אותו: "סמים קשים", "אלכוהול", "התעללות
בחיות", "אלימות", "תוקפנות", "אונס", "פדופליה" ריחפו עיניי
על שורת האשמות הבלתי נגמרת בכתב גדול ובדיו אדומה. עלי להודות
על האמת, במקרים כאלו בהם העברות המיוחסות לנער כה כבדות, אני
מתחיל לחוש סלידה עמוקה מן הנער. אך מאחר, אני מזכיר לעצמי, כי
עלי לטפל בו ולעזור לו לצאת מן המצב בו הוא נמצא עלי למצוא
נקודת זכות עבורו ולפנות לנסיבות חייו. אלו לרוב מגלות סימנים
מקדימים המסבירים את עבריינות הנער. הן בדרך כלל ממלאות את לבי
באותה חמלה ורצון לעזור, באותם תחושות מוטיבציוניות חשובות
שדחפו אותי לבחור בתפקיד כשהייתי עוד בחור צעיר. במקרה הזה,
להפתעתי, לא היה שום רמז מקדים לבאות. הנער גדל בבית נורמאלי
לחלוטין, לא עני מדי ולא עשיר גדול, משפחה ללא עבר פלילי, ללא
חשד בשימוש בסמים או בשתיית אלכוהול מופרזת, ללא עבר של תלונות
במשטרה, משפחה ללא מאפיינים קיצוניים לכאן או לכאן. הוא לא היה
הילד הבכור וגם לא בן הזקונים, אין סימנים על הזנחה רגשית או
גופנית העובדת הסוציאלית שביקרה בביתו נתנה חוות דעת חיובית
ביותר. המשפחה, כתבה "סימפטית", "מכניסת אורחים " ו-"משתפת
פעולה עם הרשויות הרלוונטיות". בתארוך עבירותיו של הילד שמתי
לב לעובדה כי הן דווחו בהפרשי זמן קצרים מאד אחד מהשני מרגע
שפרצו ולא שכחו עד עצם היום הזה.
דבר זה הדליק במוחי נורה אדומה.
בדרך כלל הנערים המגיעים לידי מתחילים בעברות קטנות פה ושם
בהפרשי זמן די גדולים ורק אם אינם נתפסים ולא מטופלים העבירות
מתעצמות ותדירותן הולכת וגוברת. כאן, חשבתי, זה כאילו הנער קם
ביום אחד של בוקר נפלא והחליט להיות עבריין ויהי מה. "מוזר..."
הרהרתי. המחשבה לא הניחה לי, לא בשעה שנהגתי ואף לא בשעה בה
הגעתי הביתה לזרועותיה המחבקות והאוהבות של אשתי. היא, כיאה
לאדם שמכיר אותי הכי טוב בעולם, אמרה לי לפני שהלכנו לישון:
"אני מרגישה כי משהו מטריד אותך, רוצה לשתף?" ואני, שהייתי
מותש כבר בשלב זה מתוך הלופ שהכנסתי לעצמי לראש ("למה התחיל
לפשוע בבת אחת?...למה?") עניתי לה כי מחר מצפה לי אגוז קשה
לפיצוח ואני מעט מהורהר מקריאת חומר ההכנה לגביו היום. "אבל
יהיה בסדר", הוספתי, "בעזרת אלוהים יהיה בסדר". כמה אירוני,
זאת ידעתי רק לאחר מכן. היא, ברכותה הנשית המעודדת, נתנה לי
חיבוק גדול ואמרה לי שאוהבת אותי וסומכת עלי ושלא אדאג, היא
בטוחה שאצליח לשקם גם את הנער העיקש כמו ששיקמתי את כל הנערים
לפניו. נשקתי לה ללילה טוב ולחשתי לה באוזנה כי אני אוהב אותה
ושקעתי לתוך הלילה.
לילה הזוי במיוחד...
למה הזוי? כי בן זוגו הקוטבי והטוב של השטן נתגלה אליי. לא אני
לא צוחק, חי אלוהים... הוא היה ניראה כמו התיאור הסטנדרטי
ששומעים מאנשים שעברו חוויה שלאחר המוות. הוא ניצב מולי: אור
לבן בוהק מסנוור ונעים ומשך אותי אליו בצורה שאף דבר לא משך
אותי אליו כל נימי גופי כמהו אליו. התחלתי לאמץ את שרירי ידי
ורגליי כאילו אני שוחה אליו ופתאום עלתה בי המחשבה שייתכן כי
זה הסוף. ייתכן שאם אתאחד עם האור הזה כמו שגופי מבקש לא אראה
יותר את אשתי. מיד החלטתי -"לחזור! אני רוצה לחזור! עוד לא
סיימתי!" באותו שלב עוד לא ידעתי כמה צדקתי...מיד כשאמרתי זאת
היצור הזה, בן זוגו ההופכי של השטן צעק עליי "מחובתך לעלות על
הכתב את המסר, אל תשכח, מחובתך שלך להעלות את המסר!" הפתיע
אותי מראה זה של ישות עליונה אותה ראיתי וכבר חשבתי שהשתגעתי!
בנוסף לא הבנתי למה הישות התנהגה כפי שהתנהגה? היא לא אמורה
להיות סבלנית ורגועה? ולמה התכוונה שאמרה "מסר"? איזה מסר עליי
להעלות על הכתב? ובכלל, למה אני? מכל האנשים בעולם דווקא אני
שלא כתבתי יותר מפסקה אחת מאז הבגרות בחיבור מלפני שלושים
שנה?! כנראה שאשתי שמה לב לכך שהנעתי את גפיי בבהלה תוך כדי
ההתגלות כי היא נבהלה בעצמה לא מעט. אני יודע זאת כי מצאתי
אותה חיוורת לצידי חוזרת על המנטרה שכל האנשים אומרים לקרוב
משפחתם בסרטים כשאלו מתעוררים מחלום רע: "זה רק חלום רע
יקירי...רק חלום רע...חזור...חזור לישון" המשפט הקלישאתי לא
הרגיע אותי אך לא דנתי אותה והחלטתי לחזור לתנומתי ולא לחשוב
על המקרה התמוהה יתר על המידה. אך כמה שניסיתי לחזור לישון לא
צלח בידי הדבר. ולא הפסקתי לחשוב על איזה מסר הישות דיברה, ואם
יש איזה מסר שאני זוכר שמישהו העביר לי בימים האחרונים במזכירה
האלקטרונית או במייל.
אין פלא כי בבוקר התעוררתי עייף במיוחד. על גופי ניכר כי לא
עצמתי עין לאורך כל הלילה. אך ידעתי כי היום אני אמור לפגוש את
הנער  הבעייתי והחלטתי שאי הופעה לפגישה הראשונה בנינו תראה
כאי-רצינות מצידי וזה הדבר האחרון שברצוני להפגין. התלבשתי
בתנועות ליאות ולא מאורגנות. לא הערתי את אשתי כי ידעתי שמטוב
ליבה תתעניין במה שלומי הבוקר ומה קרה אתמול. בהתחשב בעובדה
שדשתי במוחי בעניין כל הלילה לא רציתי לדבר איתה על כך גם
בבוקר. בנוסף ידעתי כי השעון המעורר לידה מכוון לעוד עשר דקות
ואין סכנה שבגלל שלא הערתי אותה תאחר לעבודה.
שעות הבוקר עברו בעצלתיים עד כי הגיעה השעה הגדולה. השעה שלוש
בצהריים בה הייתי אמור לפגוש את הנער הבעייתי. התפלאתי על
פעימות הלב החזקות שהחלתי לחוש בחזי ככל שקרבה השעה. "זה רק
ילד מזורגג!", אמרתי לעצמי, "מה אתה מתרגש?" אך האמת שהייתי כל
כך לחוץ עד כי התחלתי לומר לעצמי משפטים מאצ'ואיסטיים שלא
מתאימים להלך מחשבתי באופן הרגיל. משפטים כמו "הרי אתה אוכל
עשר כמוהו לארוחת בוקר!" וכו'. לפני שהספקתי לענות לעצמי על
התשובה מה כל כך מלחיץ אותי באותו נער שאת זיו פניו עוד לא
ראיתי-הוא ניצב מולי. "שלום" אמר. חיוך ניבט מפניו הנאות. אכן.
הוא היה באמת יפה תואר. הוא התבונן בי והוסיף "אני הנער שנקבע
לשלוש, אני מקווה שלא אכפת לך...קצת הקדמתי" הופתעתי. לפני
שהספקתי להתעשט הוא שלח לעברי את ידיו הכבולות באזיקים ולחץ את
ידי. זו הייתה מחווה יוצאת דופן בהחלט. מעטים הנערים שהיו
חביבים כלפיי במהלך מילוי תפקידי. במיוחד בתחילתו. במקרה הכי
טוב הם היו חשדניים ותוקפניים בהתחלה וכשהבינו כי אני כאן
לטובתם נעשו מעט פחות עוקצניים אבל זה המקסימום. אף נער עבריין
לא קידם אותי מימיי בשלום כה יפה, לבטח לא בחיוך, שלא לדבר על
לחיצת יד... מיד נשלפה מזיכרוני ההזהרה שהתריעו בי קודמיי. "אל
תטעה במבטו התמים...תטעה במבטו התמים...הוא שטן בדמות
מלאך...שטן בדמות מלאך". כנראה הייתי שבוי מספר רגעים בהדי
הקול שהקיפו את אוזניי מתוך מוח וזיכרוני כי לפתע שמתי לב למבט
התוהה שנשקף מפני הנער. מבטו הביע שאלה. שאלה שמיד תרגם
למילים: "על מה אתה חושב אדוני?" עד פה. נתקפתי בהחלטיות
פתאומית. מי הוא חושב הנער הזה שהוא? התפקחתי ופניי הרצינו.
"השאלה היא ידידי" אמרתי, תוך שאני משחק במשחק החביבות אותו
הוא החל, היא מה אתה חושב? מה עבר לך בראש לפני שאנסת ילדה בת
ארבע מהשכונה שלך?מה עבר לך בראש כששרפת את האוגר בגן החיות
המקומי באמצעות זכוכית מגדלת? ומה לעזאזל עובר לך בראש כל פעם
שאתה מסניף קוקאין או שותה וודקה עד איבוד חושים? חשתי את
הזיעה נאגרת במצחי מרוב חמה ואני מודה,  גם מקצת באשמת המזגן
שהיה באותו יום מקולקל.
"את כל התשובות אתה תקבל מחר" חייך אליי הילד. התשובה היממה
אותי. "מה זאת אומרת?" אמרתי "למה לא עכשיו?" והוא הביט בי
וחייך שוב. באותו רגע הבנתי למה התכוונו קציני הנוער הקודמים
שאמרו "שטן עם חיוך מלאכי" אם לא הייתי יודע מתיקו האישי על כל
מעלליו הייתי חושב שנפל ליידי 'נער מתנה' מה שנקרא בז'רגון
המקצועי. ילד ש'הרים' פעם אחת בשביל הסקרנות סוכרייה מהמכולת
השכונתית וקיבל על זה בטעות קצין מבחן.
האמת היא שהוא תפס אותי לא מוכן. הרגשתי צורך עז לחשוב על
דבריו ובעיקר לקרוא שוב את תיקו האישי. אולי בקריאה שנייה אמצא
עליו פרטים חשובים. אז עשיתי מה שלא עשיתי מזה שנים
ופשוט...שחררתי אותו, "dismissed", אמרתי לו "עד לפגישה הבאה".
לסוהר שהתלווה אליו הוריתי בקול נמוך לפקוח על הנער עין,
במיוחד בלילה ,"חשד לאובדנות". הפטרתי. אני לא יודע למה עשיתי
את זה. לרוב אני מתנה כזה סוג של פקודה רק אם הנער המובא
לטיפולי בעל רוח שפופה במיוחד. הקיצונות השנייה , כלומר רוחו
המרוממת של הנער שמולי ערערה בי משהו, מסתבר...
את יום העבודה הזה סיימתי בחוסר ריכוז גדול מן הרגיל. מפעם
לפעם עברה בגופי צמרמורת מטלטלת. הפקידה ששמה לב לשינוי שאלה
אם יש משהו בו היא יכולה להיות לעזר. השבתי לה תשובה שלילית
בנימוס, תוך כדי שאני מבקש ממנה לדחות את הפגישות שתוכננו
עבורי לאותו ערב ויצאתי מוקדם מן המשרד. כשהגעתי הביתה, למבטה
המופתע ומקדם הפנים של אשתי תירצתי את שובי המוקדם במחלה שיתכן
ומתפתחת  בגופי ועד מהרה פרשתי לשינה.
באחת בלילה התעוררתי למגינת ליבי לצלצול טלפון. זו הייתה שרה,
הפקידה מבית המעצר. הנער שראית יום קודם נפטר" היא אמרה בצורה
הכי מעונבת ורשמית שיכולה להיות. "איזה נער?" שאלתי בחוסר
אמונה מעורב בבהלה. "הנער היחיד שראית...נו זה...הבעייתי",
"הייתה לכם אתמול פגישה ראשונה" היא הוסיפה. "איך מת?" שאלתי
עדיין מתקשה להאמין למילים הלא הגיוניות שיוצאות מפי. "לא
ידוע. זה נראה כמו מקרה נדיר של מוות בעריסה אצל מבוגרים אבל
יש עוד צורך להעבירו למכון הפתולוגי באבו כביר". "אני מיד בא"
שאגתי בלי לשים לב כי אני מעיר את כל הבית בלהט הרגע. התלבשתי
במהירות. כשהגעתי לבית הכלא מצאתי פתק יחיד ובו היה כתוב:
"שאלת למה אני עושה את מה שאני עושה? כי אלוהים היה לא הוגן
איתי אז לא ראיתי צורך להיות הוגן אתו ועם בריותיו. בגיל עשר
הוא התגלה לי ואמר לי שבגיל שש עשרה, חודשיים, ארבעה ימים
ושלוש שעות בדיוק אמות - היום.
מגיל עשר ידעתי שלא משנה כמה אהיה מצטיין במחשבים בכיתה. לא
משנה כמה אצליח בתחום כלשהו, לעולם לא אגדל להיות בעל מקצוע.
לא טכנאי או הנדסאי או מהנדס...או רופא או עורך דין כמו שמקוות
כל האמהות. תגיד לי אתה: מי היה מעסיק אותי בגיל כל כך צעיר?
מי היה משלם לי שכר הוגן ולא גרושים כמו שגילי מחייב? לעולם לא
אתחתן, לעולם לא אביא ילדים. לעולם. כי מי השפויה שתאמין לי
שאני הולך למות בן שש עשרה וחודשיים וארבעה ימים ושלוש שעות?
מי תרצה להתחתן איתי בגיל כה צעיר?  חשתי את חוסר ההגינות של
אלוהים, שלא משנה כמה מעשים טובים אעשה תמיד אמות באותו יום.
תמיד אמות באותה שעה. תמיד אמות באותה דקה. תמיד אמות באותה
שנייה. תמיד...כשאני בן שש עשרה וחודשיים וארבעה ימים ושלוש
שעות בדיוק. אנסתי כי רציתי לחוש  טעמה של אישה, שרפתי חיות כי
רציתי לחוש מה זה להרוג. הכיתי אחרים כדי לחוש...פשוט לחוש
בהם.
ידעתי שאין קשר בין מעשיי לזמן מותי אז שתיתי אלכוהול כמה שרק
אפשר והכנסתי סוגי סמים לגופי עד איבוד ההכרה. מעל הכל למדתי
כי בני האדם צריכים להודות לאלוהים השכם והערב על כך שמסתיר
מהם את תאריך מותם כי זה, כך למדתי על בשרי, חלק מהמניעים
הגורמים להם להשתדל להיות אנשים טובים יותר. ועכשיו עליך למלא
את ייעודך שלך בעולם ובשרשרת האירועים ולהעביר את המסר.

נ.ב
אמרתי לך שהיום תבין...