קיץ, הגענו ל "איליה דו מל", אי קטן ונידח בדרום מזרח ברזיל,
לא מומלץ בכלל, חם ומלא יתושים. ערב יום שבת, והמקומיים
הבודדים שהסכימו לחיות פה נרגשים. נאמר לנו שיש הערב הופעה של
זמר באחת המסעדות באי, ושמדובר באירוע נדיר, שקורה פעם בהרבה
זמן, ושבכלל חיי הלילה באי הם די מתים ומועטים. לא התרגשנו
במיוחד מהאירוע המיוחד לו זכינו, התמקמנו לנו בהוספידחה שקרובה
למרכז העניינים באי, ונחנו. בשעת ערב מאוחרת אכן החלו מגיעים
צלילי גיטרה מאזור המסעדות, אך לא היה בכך די בכדי להוציא
אותנו משלוותנו וחדרנו. כך נקפו להן הדקות והצטברו. כשעה אחת
תמימה לאחר שהחל המופע שלא רצה להיגמר, תקף את חלקנו רעב לילה
והחלטנו לקפוץ למסעדה לאכול איזה המבורגסה עם בירה. לא הצליל,
כי אם הריח הוביל אותנו אל המסעדה שזכתה לארח את הזמר. ראינו
אותו, טוב לא ממש, הוא היה ממוקם בקצה המרפסת, יושב לו על כסא
נוח, גיטרה תלויה לצווארו. האיזור היה די חשוך אך הצלחנו
להבחין שמשני צדדיו רוקדות שתי מקומיות חטובות, לבושות בחוטיני
בוהק ומינימליסטי, לצלילי מוזיקת פולקלור במקצב ספרדי -
ברזילאי שמח ועליז. "מאנייק", סיננו אחד לשני, "הסתדר הבחור,
בטח איזה חתיך מקומי...". קינאנו בו בשקט מהצד.
התיישבנו סביב השולחן והתחלנו לנגוס בתיאבון, שכבר היה נחלת
כולנו, בהמבורגסה העסיסית, כשלפתע מילים מוכרות נזרקו לחלל
האוויר, היו אלו מילותיו של הזמר שהצביע לעברנו וצעק בעברית:
"זה בשבילכם". הוא החל מנגן ושר: "...אני חושב ואני כותב
בעברית בלי קושי, ואוהב לאהוב אותך בעברית בלעדית, זאת שפה
נהדרת, לא תהיה לי אחרת, אך בלילה בלילה אני חולם עוד
בספרדית..."
הסתכלנו אחד על השני בפליאה, אך לא בפה פעור כי היה בו
המבורגר, ואמרנו פה אחד: "אתם קולטים, זה שלום דוב". השיר
הסתיים, נעמדנו ומחאנו כפיים שניות ממושכות. שלום עוד נתן כמה
שירי הדרן לצהלות המקומיים המתודלקים, האל יודע במה, או שגם
הוא מעדיף שלא לדעת. ההופעה הסתיימה, וגם ההמבורגסה שלנו. שלום
פנה אלינו ושאל אם יש לנו חדר לארח אותו לאיזה שעה, כמובן
שענינו בחיוב, "בטח, בכיף, ואפילו כל הלילה אם צריך". הוא אמר
שיש לו פה סירה שצריכה לאסוף אותו בעוד שעה, ושהוא חוזר איתה
לעיר החוף הקרובה, פרנגואה. הלכנו לחדרינו מלווים באורח המכובד
ובשתי הרקדניות האקזוטיות, שגם כשמסתכלים עליהן באור ומקרוב לא
ניתן לאתר פגמים. הגענו לחדר אחרי הליכה קצרצרה, נמרחנו על
המיטות עם בטננו הנפוחה, פותחים כפתור ומשתדלים לא לשחרר איזה
גרפס רעשני ליד האורח הנכבד. שלום הוציא בלי להתבלבל נייר
עיתון מגולגל עם קססה, ופאוץ' קטן שהתגלה כערכה מאולתרת להכנת
ג'וינט. על אף שבעיקרון אנחנו חבורה שלא מרבה לעשן, כשנשאלנו
אם אנחנו מצטרפים, כמובן שענינו בחיוב. "בטח, בכיף, ואפילו כל
הלילה אם צריך". זרמנו איתו, והיה ערב מצחיק ביותר, התמסטלנו
בטירוף. כשפתאום שתי הברזילאיות נעמדו והחלו לצעוק אחת על
השנייה בספרדית, זה נשמע כמו קללות, ואפילו הבנו כמה. מהר מאוד
העסק התחמם ועבר לדחיפות ומכות. הן קרעו אחת לשנייה את בגד
הים, לא שזה היה קשה מדי אבל בהחלט מרשים, ואיזה שיזוף, עוד
יותר מרשים. הציפורניים נשלפו ובמקביל החלו להתעופף בדירה
חפצים בגדלים שונים ולכיוונים שונים. אנחנו המשכנו לשכב על
הרצפה מסטולים מהתחת ונקרעים מצחוק. בשלב מסוים הגיע הסניור
ששמע כנראה את הצעקות וההתנפצויות, למראה הבלגן הוא נבהל
וכעבור כשתי דקות הגיע עם שני שוטרים. שלום שהתעופף בעולמות
אחרים לא שם לב להתרחשויות האחרונות והדליק ג'וינט מול עיניהם
של השוטרים ההמומים. השניים התעשתו והוא נלקח יחד עם שתי
הברזילאיות לביתן המשטרה שממוקם ליד המזח.
כעבור כמה דקות, ולאחר שנרגעו הרוחות, נשארנו בחדר רק ארבעתנו.
פתחנו בהתייעצות קצרה אשר בסופה החלטנו שחייבים לשחרר את שלום
ולברוח מהאי. בשקט ובמהירות ארגנו את הציוד, שעוד לא היה
מבולגן כי רק הגענו באותו יום בבוקר. השארנו לסניור כסף על
המקרר, כי אחרי הכל הוא היה נראה לנו בסדר ונחמד. הוא לא אשם.
חיכינו שהסירה של שלום ונהגה יגיעו, העמסנו עליה את התיקים
והבחורה שאיתנו, וניגשנו שלושה גברים נחושים ומסטולים אל ביתן
המשטרה. אני התמקמתי בחיפוי ותצפית, ושני חבריי, בוגרי אחת
מיחידות העלית של הצנחנים, ניצלו את חוסר הערנות והמקצועיות של
השוטרים המקומיים, שכנראה גם לא ממש מתורגלים בכזה לילה
אינטנסיבי ורווי פעילות, ובחסות הבלגן שנוצר שם גררו את שלום,
שאף אחד לא באמת שמר עליו, החוצה לכיוון המזח. עלינו על הסירה
והסתלקנו.