זה בטח אמיתי.
מלפני הרים מושלגים, מאחורי, השמש בוהקת על הגלים.
באמצע, בשבר הזה שבין קיץ לחורף, או אשליה למציאות, או אולי
אפילו בין טירוף לשפיות, אני עומדת ומסתכלת, פעם לשם, פעם
לפה.
הגלים הרכים נשמעים מלאכותיים, וצבע הבוהק עליהם, כתום מדי.
ההרים המושלגים נראים כמו תפאורה בסרט.
אבל זה חייב להיות אמיתי, אחרת איך יתכן שאני עומדת פה.
נותנת לרגל ימין להציץ במים. מכניסה אצבע, ועוד אחת, וכף רגלי
בפנים, אבל אין שם תחושה.
לא רטוב, לא קר ולא חם. לא כלום.
כשאני מוציאה אותה הרגל לא נוטפת מים.
איפה אני?
אני עוצמת עיניים. מרגישה מעין תחושה סיבובית מזמזמת סביבי.
כשאני פוקחת אותן העולם השתנה שוב.
מלפני, יער עבות צפוף וקודר. מאחורי, פלג עצום ומסביבו צמחים
צבעוניים.
מתחיל להסתמן פה רצף הגיוני. משהו, או מישהו, מנסה להגיד לי
משהו.
טומנת את היד בכיס. מופתעת מעט לגלות שם מצית וסיגריות.
כשאני מרימה את מבטי, אני עומדת בחדר השינה שלי, מביטה החוצה
מהחלון.
מכניסה סיגריה לפה, ומציתה. עוצמת עיניים ושואפת פנימה עמוק.
מלפני, כיכר ירוקה, רחוב קטן, מעט מכוניות.
מאחורי, חדר סגור, אדום וכתום עם רצפה קרירה.
מוציאה את העשן ומביטה בו בעודו מסתלסל לשמים.