יום אחד בצהרים הטלפון צלצל, אז דיברתי איתו, אמרתי לו שבסדר,
עוד מעט, אני באמצע משהו. אבל כעבור דקה כלבת הלברדור הלבנה
והיפה שלי החלה לנבוח בחוץ, בטירוף וללא הרף. יצאתי אליה. יש
לי כלבה ממש חמודה, כזאת שרואים בטלוויזיה, בפרסומות לנייר
טואלט, אבל בגדול. היא גם יודעת לתת יד כשאומרים לה "הפועל
אלופה". כזאת היא - מחונכת, וכזה אני - אוהד הפועל. היא נבחה
על צוות עובדי הנוי שבאו סוף כל סוף לקחת עץ, שנפל ליד הבית
בסופה שפקדה אותנו לפני שבועיים, וחסם את המדרכה בינינו לבין
השכנים. נזכרו באמת. דיברנו, ואני נזכרתי שעבדתי איתם פעם.
נוסטלגיה.
יצאתי לדרך למרות שהיה טפטוף טורדני, הכלבה, שלא כהרגלה,
החליטה להצטרף אלי למסעי אל הלא נודע (מבחינתה), ליד הבית של
השכן, שגם לו יש כלבה משלו ואפילו חתול, מצאתי זרוקה על הכביש
מדליה אדומה בצורת לב ששייכת לכלב שקיבל חיסון כלבת, הרמתי
אותה ונזכרתי שהכלבה שלי קיבלה כזאת בדיוק לפני שנתיים וחצי
ואיבדה אותה כעבור כמה ימים. אולי זה שלה. נוסטלגיה.
כל הדרך לצד השני של הקיבוץ התפללתי וזמזמתי לעצמי שלפני
שהטפטוף ייהפך למבול אני חייב למצוא שער לא נעול, וכשהגעתי
שמחתי לראות שהדלת אכן היתה פתוחה לכבודי, רק חבל שהטפטוף כבר
מזמן הפך למבול ונרטבתי כולי. אבל גם עובדי הנוי, ומגיע להם
שהם נרטבו, כי היו להם שבועיים יבשים לטפל בעץ שקרס והם לא עשו
את זה. אצל החבר מהטלפון פגשתי אחיין קטן ושתלטן. הוא בא לבלות
את חופשת החג (פסח, למקרה ששאלתם איזה) אצל הסבאים בקיבוץ
הפסטורלי בצפון, אבל לא יצא לו כל כך לבלות בטיול בטבע כי יש
הרבה גשם. לא נורא, הוא יתגבר. הם שיחקו איזה שעה במחשב, כל
מיני משחקים מצחיקים של ילדים קטנים, כולל "טטריס" ו"פקמן".
נוסטלגיה.
באחד המשחקים הופיעה כוונת על המסך וציפורים שברחו לכל עבר,
המטרה הייתה אחת: לירות בהן, ולפגוע בכמה שיותר. פגיעה שווה
נקודות וגוררת אחריה התרסקות של הציפור לקרקע. המסכנות היו כמו
ברווזים במטווח, והן בכלל ציפורים. ממש חינוכי. אז מה הפלא
שאחר כך הוא רצה לשחק רק עם הרובה כדורי גומי, שאמא שלו בכלל
לא מרשה שיהיה לו כזה בבית. מזל שיש לו סבתא שקנתה לו.
וכשלקחנו לו את הרובה אחרי שכיוון ואף ירה על בני אדם (דבר
אסור בתכלית האיסור) הוא השתגע והתבכיין ואפילו טיפס על השיש.
והוא רק בן שלוש. הוא איים להזיק לבית אז הוצאנו אותו משם,
וככה פתאום הסתבר לי שהוא יודע לנסוע על אופניים בלי גלגלי
עזר, סבא משה לימד אותו. והוא רק בן שלוש. הלכנו איתו ועם
כדור, אופניים וכלבה ל"בית תרבות" לפרוק אנרגיה. לפעמים האחיין
הוא רק תירוץ, וכך יצא שבעיקר שיחקנו אחד עם השני "סטנגה",
במגרש המקורה שבו גדלנו, ושימש כחממת הספורט שלנו (כדורסל,
קטרגל, כדורעף, התעמלות ומה לא). נוסטלגיה.
צפצופי המכונית שהגיעו מבחוץ בישרו שסבא חזר מהעבודה לקחת את
הנכד שלו לטיול באוטו, ובזה הסתיים תפקיד הבייביסיטר שלנו
לאותם צהריים. נשארנו לשבת על ספסלי הפיברגלס, הסדוקים עד כדי
שברון, בדפנות האולם. לא ברור איך ולמה, אבל נגררנו לשיחה על
הקיבוץ, או ליתר דיוק על האנשים, תושבי הקיבוץ. נוסטלגיה.
דיברנו על אחד שהוא ספק בתול
ועל אחד אחר שאוהב בערב שישי להיות מסטול
העלנו חשש לגבי מישהו שאולי עבר בילדות גילוי עריות
ודסקסנו על כאלה שנושכים כריות
סיכמנו שסביבנו גדל יותר מאידיוט אחד
ונזכרנו בילדות לצדו של דוד גלעד.
נוסטלגיה.
ואז שמענו ירייה. יצאנו החוצה וראינו את איש התברואה, על תקן
האיש הרע בסיפור, מגיע כשהוא אוחז בידיו רובה אוויר עם כוונת
טלסקופית. הוא נכנס לאולם, דבר שסימן לנו את הדרך החוצה. אספנו
את חפצינו, ואת הכלבה הסקרנית שלי שרצתה לנגוס באחת היונים
שנחתו לרצפה לאחר עוד צליפה אכזרית. המסכנות היו כמו ברווזים
במטווח, והן בכלל יונים. החבר עוד נזכר בהצעת עבודה שקיבל
בנעוריו מאיש התבואה שבמסגרתה היה אמור לעבור ולאסוף אחריו את
פגרי היונים. נוסטלגיה.
סיכמנו פה אחד שמדובר בסגירת מעגל עקב המשחק מחשב ששוחק שעה
קודם לכן, הבנו שמדובר ב-"Bad Karma" והסתלקנו. לא לפני
"ששמחנו" שהאחיין לא היה עד לרצח הנורא. "מזל שיש לו סבא",
חשבתי לעצמי.
בדרך הביתה חזר הגשם וירד עליי שוב. אבל לא רק...
גם ראיתי יורד מרכבו את הבחור שחששנו שעבר בילדות גילוי עריות
וזה היה ממש, אבל ממש קרוב לבית הוריו של הנושך-כריות.

והחבר...
הוא מאושפז עכשיו, אבל הוא יהיה בסדר, אפילו דיברתי איתו
בטלפון, סתם הרופאים מציקים לו. רוצים להשאיר אותו לחג, שיהיה
להם נחמד. ולא משעמם. בטח יביאו לו גיטרה, ויבקשו שינגן להם
שירים, אחרת הם יאיימו לנתק אותו מהמכשירים. אני חושב שאני
אדפיס לו את הסיפור ואביא לו, אולי הוא יחייך, בכל זאת זה
האחיין שלו.