זה קרה ביום שהפסקתי לחשוב כמו משוררת;
העננים שבלב נמוגו, תמו השתיקות היפות
המילים נמצאות בינינו ושם הן צריכות להיות, לא מסתתרות עוד
בין דפים ומחברות.
אני חושבת פשטות אני חושבת שמחה
כאן זה מתחיל ונגמר וחוזר חלילה

לעולם לא אצליח לכתוב שוב שירים כמו שכתבתי כשהייתי בת 16.
אין בי את התמימות לחשוב שאנצח, להאמין שהעולם מחכה
עצבות הנעורים הטובה והממכרת, זו של לובשי השחורים והרוקנרול
כבר לא מספיקה לי.
מהמקום הכי כואב בבטן לא צומחים שירים;
צומחת רק דממה דקה.

באוטובוס בדרך לעזריאלי זה קרה.
(תמר, את זוכרת?)
ישבנו ודיברנו על מסיבת הסיום,
וצחקתי עד דמעות. צחקתי ולא הפסקתי לבכות;
לא אהיה ילדה עוד. אין עוד כפיות.
בת 18 ועשרה חודשים מקפלת שמיכות בבתים של אחרים
פתאום אני חייבת. אני כותבת כי אני חייבת
לתמלל את הגעגועים הארורים האלו, שהבטחתי לעצמי שלעולם לא
אהיה.