תמיד חייכה אליי, ושאלה לשלומי.
לבושה בבגדים יפים, עם חיוך שממנו אין יותר מקסים.
קנאתי בה, בבת של השכנים.

היתה אהובה על כל המורים,
ואת זה יכולת גם לראות לה בציונים.
תמיד היתה מוקפת גם בים של חברים...
איך כולם רצו להיות כמוה- הבת של השכן,
שיער חלק גולש, עיניים מבריקות.
היא רק רצתה לבלות- הבת של השכן.

הם ניפצו את החיוך המדהים שלה לרסיסים.
לא, היא לא שבה הביתה באותו יום,
ואף אחד לא ראה את הפרצוף המקסים שלה יותר...
בעצם, המחבל המתאבד היה האחרון.