הוא חיפש אותה לאורך המצוק בין חוף הצוק למרינה של הרצלייה.
"תחכה לי ליד הפרצה בגדר", היא אמרה לו כשדברו בטלפון ערב
קודם. הוא נסע הלוך וחזור לאורך דרך העפר המשובשת. "פרצה
בגדר", הוא גיחך לעצמו, "זה ביטוי לא תקני בשפה העברית. כמו
שאין בעברית מילה שהיא היחיד של "חדשות", ככה אין במדינה הזאת
גדר עם חור יחיד. אצלנו, אפילו גדר הגבול חדירה כמו גבינה
שוויצרית".
הוא החנה לבסוף את האוטו ליד קבוצה של מכוניות דוממות, הוציא
מהבגאז' בקבוק פינה-קולדה זול, החזיק את הפלאפון ביד והלך לחפש
את אושרת. הוא מצא אותה רגע לפני שהתייאש. אושרת חייכה אליו.
"בוא נרד", היא אמרה לו. החבר'ה כבר הדליקו את המדורה. היא
חצתה את הגדר הרמוסה שפעם הייתה אמורה לחסום מאנשים כמוהם את
הגישה לחוף הלא מוסדר. "מאפה אתה בא?" היא שאלה אותו כשהם ירדו
לאט ובזהירות דרך מצוק הכורכר החשוך. "מזיכרון יעקוב", הוא ענה
בקצרה. "אה... רחוק", היא אמרה את מה שכול התל אביביות אומרות
על מי שגר צפונה מנתניה. "אתם כבר בטווח של הקטיושות?" היא
שאלה בקול סקרן, "לא מסוכן אצלכם שם בצפון?"
הוא צחק. "תראי איפה אנחנו עכשיו. חוצים צוק כורכר מתפורר
בלילה חשוך בלי פנס. את לא חושבת שזה יותר מסוכן מלחכות
שנסראללה הטרלללה יגיע אליי? אורח החיים שלי, 'צעיר הרפתקן',
כנראה מסוכן מספיק גם ככה בלי לדאוג מעוד סיכון קטן שמופיע
באופק".
כמו בכול ליל שבת, המדורות דלקו בהמוניהן לאורך רצועת החול
הצרה שבין הים לצוקי הכורכר. הם מצאו את החברים שלהם חוגגים
יום הולדת לנועה החמודה.
ענת הגיע מאוהבת. היא הביאה איתה בחור גבוה וחתיך. "תכירו, זה
בראיין", היא אמרה, "הוא מפלורידה. רואים עליו. נפגשנו בים
לפני יומיים, שתינו כמה בירות בטיילת וכשבאנו לחזור לדירה שלי
גילינו ששכחתי את המפתחות בפנים. זה היה מה זה קטע, שותף שלי
גויס בצו שמונה. אז בינתיים, עד שאיתרתי את אחותי, קנינו בקבוק
יין וישבנו לנו בים עד הזריחה. וזהו, מאז אנחנו ביחד". היא
חיבקה אותו צמוד, "הבעיה שלי עכשיו זה רק איך לשכנע אותו
שיישאר כאן עוד שבוע. ההורים שלו משגעים אותו. הם כל הזמן
לוחצים עליו שיקדים את הכרטיס שלו ושיחזור כבר לאמריקה".
הערב המשיך להתגלגל לו בדרבוקות ובשירים. מדי פעם מישהו זרק
לבראיין איזה רעיון. "תגיד להורים שמאוד מסוכן עכשיו לעבור
בשדה התעופה. יש התראות חמורות על מתאבדים בדיוטי-פרי", הציע
רונן. "תגיד להם שירדת למידבר עד סוף המלחמה כדי לברוח מהכול",
הציע חזי. "אולי תגיד להם פשוט את האמת", הציעה אחת הבנות,
"תגיד להם שהתאהבת".
"אז מה אתה אומר?" שאלה אותו אשרת כשהוא התיישב לידה בחושך.
הוא התקרב אליה קצת יותר. זוג מסוקים חלפו מעליהם בדרכם צפונה.
"צריך להתעקש ולא לוותר", הוא ענה לה במבט ישיר, "זה תמיד אותו
סיפור. אותה מלחמה, אותו מאבק". הוא אחז בידה, היא נדרכה מעט.
"יש תמיד צד אחד שמתבצר ומתחפר בהגנות שלו, אבל אף פעם אין לו
סיכוי אם הצד השני עקשן מספיק". היא הוציאה את ידה מתוך ידו
אבל הוא הניח אותה ברכות מאחורי גבה. "צריך ללמוד מההיסטוריה,
ממצדה, ממרד בר כוכבא. לרומאים הייתה העדיפות הטכנולוגית.
אפילו אם הצליחו להפתיע אותם מדי פעם, הם חזרו ותקפו
בשיטתיות", הוא החליק את ידו על מותניה ונצמד אליה עוד קצת.
"בסוף, הרומאים תמיד ניצחו בקרב, אלו שהתחבאו במערות, אלו
שהסתתרו היטב והפגינו גבורה יוצאת דופן, נשארו בסוף רק עם
המיתוס". היא נשכה שפתיים. הוא לחש לה בשקט באוזן: "אף פעם אי
אפשר להתגונן נגד מי שמספיק עקשן". היא ניסתה להתרחק ממנו אבל
הוא לא הרפה. "בסוף הקרב נשאר להם רק מצפון נקי. מתוך הכאב
נשאר להם רק אגדה לספר לילדים". הוא השכיב אותה ברכות על החול
הרך ועטף את שניהם בשק"ש הרחב שלו.
