מגרש הספורט של בית הספר השתרע בקדמת החצר, בין הבניין ושער
הכניסה. בשני צדדיו המרוחקים עמדו שערים קטנים, ששימשו למשחקי
כדוריד וקטרגל. לאורך צלעותיו הארוכות ניצבו עמודי כדורסל,
שניים בכל צד. על המרצפות האפורות סומנו קווי תיחום צבעוניים,
גם לכדורסל וגם לכדוריד. קובי עמד בשולי המגרש ובהה בחברי
נבחרת כיתתו, ששיחקו כדורגל נגד נבחרת כיתה זין שניה. שירי
העידוד הקולניים חלפו על ידו, וגם השמש האביבית הנעימה לא נגעה
בו. הוא עמד בין הצופים, מעט מכווץ, ידיים בכיסים, חשוף לכל
כדור תועה שיוטח מן המגרש. הוא בא לכאן כדי לא להישאר לבד
בכיתה, אבל הוא עדיין הרגיש לבד. בראשו נגנה גיטרה בודדת פתיחה
של שיר, לא מזמן התחיל ללמוד כיצד מנגנים אותו. מחשבות באו
והלכו, אבל העלבון נשאר. כל השבוע עבר עליו ככה, בכעס ובעלבון.
הוא לא ידע מה לעשות עם זה. והוא לא רצה שיידעו.

רותי באה מהכיתה, באה ונעמדה לצידו. רק היא חסרה לו עכשיו.
"היי, קובי", אמרה רותי בעליצות, "מה העניינים?" "הכל בסדר",
אמר קובי בלי להביט בה, "מה איתך?" "אני בסדר", ענתה רותי. היא
נשארה לעמוד על ידו. "כמה כמה?", שאלה. "לא יודע", הודה קובי,
"אבל נדמה לי שאנחנו מובילים". אנחנו, גיחך לעצמו במרירות, מה
פתאום "אנחנו". מה יש לי איתם בכלל. אז מה אם שמו אותנו באותה
כיתה. את רותי הוא הכיר מהשכונה, הם היו יחד מאז גן חובה. הוא
חיבב אותה והעריך אותה מאד. עד השנה שעברה, היא למדה איתו
נגינה, ואז החליטה שזה לא בשבילה. והנה, ביום ששי האחרון, רותי
עשתה אצלה בבית מסיבה לחבר'ה של עופר, ואותו, את קובי, לא
הזמינה. בטח עופר אמר לה את מי להזמין. מחלון ביתו, קובי ראה
את הילדים מגיעים אליה לבית, לבושים יפה ומסורקים. הוא לא ידע
מה לעשות מרוב צער. מותר לה להזמין את מי שהיא רוצה, זה ברור.
מה הוא כבר יכול להגיד. כלום. "למה אתה לא משחק?", שאלה רותי.
"אני יודע?", אמר קובי, "ככה יצא". אבל הוא ידע טוב מאד למה.
פעם, הוא שאל את עופר מדוע הוא לא עולה בהרכב, ועופר אמר לו:
בגלל שאתה חנון, אתה משחק כמו בחורה. דני, נושא הכלים של עופר,
פרץ בצחוק קולני, וקובי נשאר הלום, ללא מענה, מתבונן בהם
מתרחקים. אחר כך החליט בינו לבין עצמו, שממילא כדורגל זה לא
הקטע שלו. די לו במוסיקה שלו. אוסף הדיסקים שלו, שיעורי
הגיטרה.  "שמעת איזה דיסק טוב בזמן האחרון?", שאל את רותי.
"לא", ענתה רותי, "ואתה?" "אחותי קנתה את התקליט של יו טו",
ענה, "יש להם גיטריסט ענק".

מן העבר השני של המגרש עמדה שורה נוספת של מעודדים, ומתוכה בלט
איציק, שעודד את בני כיתתו בקול רם. איציק חילק הערכות קולניות
לשחקנים, הציע מהלכי משחק, וגידף את המחמיצים. "תמסרו לדני",
צרח איציק, "אתם לא רואים שהוא חופשי?" אבל השחקן שהחזיק בכדור
לא הצליח למסור, והכדור התגלגל החוצה. "ככה מוסרים?", כעס
איציק, "אידיוט!". למשמע הדברים, עזב האידיוט את מקומו במגרש,
פנה לעבר איציק, אסף בדרך עוד חבר לקבוצה, וביחד החלו סוטרים
לו על ראשו, דוחפים אגרופים לקדמת גופו ומטיחים באזניו מלים
קשות. מהמקום בו עמד, לא שמע קובי מה הם אומרים. המשחק לא
התחדש. איציק נשאר לעמוד, כאילו מופתע על היחס כפוי הטובה לו
זכה על ניתוח המשחק שלו. כשהתעשת, התחיל לצעוק על המכים אותו,
מה שרק הכעיס אותם עוד יותר. עופר, שעמד על קו האמצע, הביט
בנעשה בהבעה שנמהלו בה מיאוס ושיעמום. "נו", קרא לבסוף לעברם,
"אתם משחקים או לא?" השניים הירפו מאיציק והמשחק התחדש. איציק
נשאר לעמוד שם עוד זמן מה, דומם, אחר כך עשה את דרכו לעבר
הכיתה, חפוי ראש. "תמיד הוא מסתבך", אמרה רותי לקובי.  "לא
יודע מה הקטע שלו", אמר קובי, "הוא גר קומה מעלי בבניין, באחד
על אחד הוא דווקא בסדר". אחר כך הוסיף, "מיליון פעם אמרתי לו,
שיש בכיתה כאלה, שכדאי פשוט להתרחק מהם, אבל הוא מתעקש". "יש
לו פה גדול", אמרה רותי. קובי נאלץ להסכים.

אחר כך היה להם שיעור היסטוריה עם המחנכת שלהם. קובי אהב
היסטוריה, והמחנכת ידעה להעביר שיעור בצורה בהירה ומרתקת.
בשיעורים של המחנכת גם לא היה כזה בלאגן כמו בשיעורים של
המורות הצעירות. אפילו איציק, שפיטפוטים ובדיחות קרש היו נשמת
אפו, הקשיב בתשומת לב בשיעורים שלה. קובי גם פחד ממנה. המחנכת
הייתה נכנסת לכיתה בצעידה מהירה, מניחה את תיקה על השולחן,
ושולחת מבט מזרה אימים ובלתי ממוקד לאמצע הכיתה, סמוך למקום
שקובי ישב בו. קובי אימן את עצמו להימנע ככל האפשר מקשר עין
איתה ברגעים האלה. אם לא הבחינה המחנכת בקישוט שנפל או בתלמיד
מפטפט, היא הייתה מתחילה בהרצאתה. היום החלה ללמד אותם על
מעמדות חברתיים באירופה של תחילת העת החדשה. "למעשה", אמרה,
"כל החברות האנושיות שמוכרות לנו, עד המהפכה הצרפתית, היו
מעמדיות. מצרים הפרעונית, יוון ורומי הקלאסיות, אירופה
הפיאודלית. בראש הסולם מוצאים את האצולה, ובתחתיתו את העבדים,
או את האריסים. מעמד נוצר כאשר קבוצה של אנשים, שיש להם גישה
למשאבים, מתארגנים יחד כדי לחסום משאר האוכלוסיה את הגישה
למשאבים האלה". כאן עשתה המחנכת הפסקה, ואיפשרה לתלמידים לסיים
לכתוב. איציק ניצל את ההזדמנות לתת דרור למחשבותיו. "המורה",
קרא, "זה התורה של מארכס, נכון?" עיני המחנכת ננעצו בו, צווארה
נמתח מעט קדימה לעברו, וחיוך של בוז התפשט על פניה. "איציק!
איציק שפיציק!", קראה במתיקות מופגנת. אחר כך צעדה צעד אחד
לעברו, גחנה והוסיפה: "הסתרקת היום?!" איציק המופתע מלמל "כן"
רפה. "שטפת פנים?!", הוסיפה המחנכת. שוב השיב איציק בחיוב.
מבטי התלמידים החלו מופנים לעברו. חיוכים החלו להופיע, כאילו
היה איציק חתול בסרט מצויר, ובעוד רגע ינחת עליו הפטיש.
"יופי", עלצה המחנכת והזדקפה, "אז תהיה יפה ותשתוק!". עכשיו
עלה גל צחוק רם ושטף את הכיתה. איציק לא צחק. "המורה!", קרא,
"לא ענית לי!". פני המחנכת התקשחו, בעיניה עלה המבט המצמית
והיא ירתה: "מוטב שתהיה בשקט, איציק, מוטב שלא תראה לכל הכיתה,
שאתה לא יודע מהי התורה של מארכס!" זה כבר השתיק את איציק,
והוא נשאר שקט עד סוף השיעור. המחנכת המשיכה ושרטטה את מבנה
החברה בצרפת המלוכנית, את חוגי האצולה לסוגיהם, הכמורה
והאיכרים. היא תיארה בלשון מליצית את היווצרות המעמד העירוני
החדש, המעמד שלא נמצא לו מקום בסדר החברתי הישן. המעמד שיחולל
את המהפכה. השיעור, כמו תמיד, היה מרתק.
בסוף השיעור, כשכל התלמידים הכניסו את המחברות והספרים לתיקים
והחלו יוצאים החוצה, קובי עוד המשיך להעתיק מהלוח. מזווית
העין, הוא שם לב שאיציק ניגש אל שולחן המורה ואומר לה משהו.
הוא דיבר בשקט, ובהמולה ששררה, אי אפשר היה לשמוע מה הוא אומר.
אבל את תשובת המחנכת שמעו כולם:"נו, באמת, איזה מין קשקושים
אלה?", צעקה, "אם לא הזמינו אותך למסיבה, זה אומר שיש בכיתה
מעמדות? אז לא הזמינו אותך! ביג דיל! לך לתנועת נוער! תתנדב
באיזשהו מקום! אל תחכה שיזמינו אותך!". שוב נפלו פניו של
איציק, והוא יצא מהכיתה.

קובי סיים להעתיק מהלוח, ויצא גם הוא. איציק עמד במסדרון, בוהה
באחד מלוחות המודעות של בית הספר. קובי ניגש אליו. "תגיד", פתח
קובי, "חסרות לך צרות? למה אתה מתעסק איתה?" "היא המחנכת שלנו,
לא?", מיחה איציק, "זה התפקיד שלה לדאוג שהכיתה תהיה מגובשת,
ואם מישהו מתחיל חברה סגורה, היא צריכה לטפל בזה". לקח לקובי
כמה רגעים להתרגל למונח החדש. "חברה סגורה?", תהה, "על מה אתה
מדבר?". איציק הביט בו בפליאה. "מה, אתה לא יודע?", אמר,"עופר
ודני עשו רשימה של חבר'ה מהכיתה, אותו מספר בנים ובנות, והם
מארגנים מסיבות רק לאלה שברשימה הזו. ביום ששי הייתה להם מסיבה
אצל רותי בבית, ראיתי אותם מהמרפסת שלי בדרך אליה". ככה, הרהר
קובי בעצב. אז זה לא רק שהיא לא הזמינה אותו למסיבה שלה. היא
איתם, עם עופר ודני. בטח עופר אמר לה את מי להזמין, ולכן לא
הזמינה אותו. הוא לא יסלח לה. הוא לא יוכל.

"נו?", קטע איציק את הרהוריו, "אני לא צודק? זה לא התפקיד
שלה?" שוב לקח לקובי זמן לחזור לשיחה. "גם אם זה התפקיד שלה,
אתה הרי לא יכול להכריח אותה לעשות אותו", פלט לבסוף. "אבל
צריך לנסות, לא?" שאל איציק. "אתה נהנה שהיא יורדת עליך?"
החזיר קובי בשאלה. "לא אכפת לי", התריס איציק, "אני בכלל לא שם
עליה. חוץ מזה, תגיד אתה, מה שהיא לימדה, זה לא בדיוק מה שקורה
בכיתה? עופר ודני יש להם גישה למשאבים, והם התארגנו ככה שלכל
האחרים לא תהיה גישה למשאבים האלה. זה בדיוק כמו שהיא אמרה".
כשדיבר, הדגיש איציק את המילה "משאבים", מצפה שקובי יבין את
הרמז, אבל קובי לא הבין. "איזה משאבים", שאל, "על מה אתה
מדבר?" איציק היסס לרגע, ואז אמר בקול נמוך: "כל הבנות השוות
הלכו איתם". קובי גיחך, ולא ידע מה לומר. הוא אף פעם לא היה
חושב על בנות בתור משאב. רק הראש של איציק עובד ככה.

וכאילו כדי לחדד את הפואנטה, עברה על ידם קארין, מלכת הכיתה,
וקראה לעבר איציק: "אתה מתפלא שאנחנו לא מזמינים אותך למסיבות
שלנו? תראה איך אתה מתנהג! גועל נפש!". איציק לא נשאר חייב:
"תשתקי, יא זונה", קרא, "לכי תמצצי לעופר, לכי!" פניה היפות של
קארין התכווצו בזעם: "מגעיל אחד! מגעיל!" קראה, ולפני שפנתה
ללכת זרקה לקובי:"תיזהר, שלא תידבק ממנו!". קובי נשאר לעמוד
ליד איציק עוד כמה רגעים, בלי לומר מילה. מצבו של איציק נגע
לליבו של קובי, אבל לא הייתה לו שום כוונה ליטול חלק במלחמות
האלה שלו. כשקארין נעלמה בקצה המסדרון, זרק לאיציק ברכת שלום
חטופה, ופנה לכיוון השירותים. כשעבר ליד חדר המורים, ראה מחוץ
לדלת את קארין משוחחת עם המחנכת, והספיק לשמוע את קולה הרועם
של המחנכת. "נו?", קראה המחנכת בלהט, "אתם לא צריכים להסכים
לזה! אתם צריכים לנדות אותו!". קובי מיהר להסתלק משם.

לפנות ערב ישב קובי על מיטתו, ותירגל אטיודים. האטיודים האלה,
דווקא משום שלא הזכירו לו שירים שהוא מכיר, עזרו לו לרוקן את
הראש ממחשבות טורדניות. יש תלמידים, שהמורה צריך להקפיד איתם
שיתאמנו גם על האטיודים ולא רק על שירים, אבל קובי לא היה אחד
מהם. הוא לקח את לימודי הגיטרה מאד ברצינות. הרבה יותר מאשר את
הלימודים בבית הספר. ואז, מבעד לדלת הפתוחה של חדרו, שמע את
דלת הדירה נפתחת ונסגרת. קובי שמע צעדים מתקרבים, וידע שזו
מיכל, אחותו הבכורה, שחזרה מאימון הכושר היומי שלה. בדרך לחדר
שלה, עצרה מיכל בפתח חדרו. "מה העניינים?", שאלה. "בסדר", ענה
קובי. הוא החזיר את מבטו לדף התווים והחל לנגן את הקטע מחדש.
מיכל נשארה לעמוד בפתח, בוחנת אותו. "אתה נראה קצת חמוץ",
אמרה. שוב הפסיק קובי לנגן והביט אליה. אחר כך הסיר את ידו
מצוואר הגיטרה ואמר: "אני גם מרגיש קצת חמוץ".

מיכל נכנסה לחדר וישבה על הכיסא, ליד שולחן הכתיבה שלו. "מה
קרה?", שאלה. "יש אחד בכיתה שלנו, עופר, אני לא סובל אותו",
פתח קובי. "כן", אמרה מיכל, "אני זוכרת אותו מהזמן שהייתם
כולכם בצופים, שחצן כזה". "כן", המשיך קובי, "אז מסתבר שהוא
ארגן בכיתה חברה סגורה, יחד עם איזה חבר שלו, עושים מסיבות
בימי ששי, ואותי לא הזמינו". "אז מה אכפת לך", תמהה מיכל, "אתה
ממילא לא סובל אותו, מה אתה צריך שהוא יזמין אותך?" קובי השפיל
את מבטו, ולא ידע מה לומר. מצד אחד, הוא ראה את ההיגיון
שבדבריה. מצד שני, עובדה שהיה לו אכפת. הוא תופף בקצות
אצבעותיו על גוף הגיטרה, הלוך ותפוף.

"שמע", אמרה מיכל לבסוף, "אם הוא אירגן חבורה משלו, תארגן גם
אתה חבורה משלך". קובי הרים את עיניו אליה. "אני?", תמה. "כן",
פסקה מיכל, "תאסוף כמה חבר'ה שאתה אוהב, ותעשו מסיבה. אני
אעזור לך אם אתה רוצה". חיוך התחיל לעלות על פניו של קובי,
ולפתע קפא: "אני לא יודע אם זה יילך", אמר. "למה?", שאלה מיכל.
קובי חיפש דרך להגיד את זה בלי להישמע אידיוט, ולא מצא. בסוף
אמר, בלי להביט במיכל:"כל הבנות היפות הלכו איתם". עכשיו ציפה
לדברי תוכחה וביקורת, אבל אלה לא באו. קובי הביט באחותו
והמתין. מיכל בעצמה הייתה נערה יפה מאד. המרפק שלה היה מונח
עכשיו על השולחן, והיא השעינה עליו את סנטרה, מהורהרת. אחר כך
אמרה בשקט, כאילו לעצמה: "בעצם, יופי הוא כל דבר שמסתכלים עליו
באהבה". קובי לא הבין למה היא מתכוונת וחיכה להסבר, אבל הסבר
לא הגיע. מיכל הזדקפה והמשיכה למקום אחר. "מה עם רותי", שאלה,
"זאת שהייתה איתך בחוג גיטרה?" פניו של קובי עגמו:"היא איתם".
"אתה בטוח?", המשיכה מיכל, "אולי היא הלכה כי הזמינו אותה, אבל
תבוא גם למסיבה שלך אם תזמין אותה?" "אני לא אזמין אותה!", קרא
קובי וקולו רעד, "ביום ששי היא עשתה להם מסיבה אצלה בבית,
ואותי היא לא הזמינה!". גרונו יבש כשדיבר ועיניו התלחלחו. "אני
מצטערת", אמרה מיכל בקול רך. עכשיו החלו הדמעות להיקוות ולרדת.
קובי ניסה לנגב אותן בלי שאחותו תרגיש. מיכל חיכתה ולא אמרה
דבר. אחרי כמה רגעים של שקט, הצליח קובי לאסוף את עצמו. מיכל
קמה ואמרה: "טוב, תחשוב על זה. אם תרצה, אני אעזור לך". "את
חושבת שההורים יסכימו שאני אעשה מסיבה אצלנו?", שאל קובי
בהיסוס. "אני חושבת שכן", אמרה מיכל, "אבל תשאל אותם". אמרה
ויצאה.

צלילים חדשים אחזו עכשיו בקובי. הרעיון מצא חן בעיניו,
והמחשבות התחילו להתרוצץ לו בראש. הוא רצה לחלוק עם מישהו את
המחשבות שלו, ולא ידע עם מי. פעם היה מצלצל לרותי ברגעים כאלה.
למי יצלצל עכשיו. לבסוף גמלה בו החלטה. הוא יצא לחדר המדרגות,
טיפס קומה אחת ונקש על הדלת אצל איציק. נשמעה קריאת "כן"
מבפנים, וקובי נכנס פנימה. איציק ישב על הספה בסלון וצפה במשחק
כדורגל בטלביזיה. הוא נראה מופתע לרגע למראה האורח, ואז חייך
ואמר:"אהלן, אהלן, בוא תשב". קובי בא והתיישב על ידו, בלי לומר
דבר. "תשתה משהו?", שאל איציק. קובי הנהן, ואיציק הלך למטבח
והביא בקבוק עם שתי כוסות. קובי הביט בינתיים בטלביזיה.  "מה
זה", שאל, "ליגה אנגלית?" "גביע אירופה", ענה איציק. אחר כך
הוסיף:"הבלם הקדמי של ליברפול פצוע, אז פייזלי העלה אותם עם
שלושה קשרים הגנתיים, פשוט גאוני". קובי לא הבין מה כל כך
גאוני פה. "תגיד", אמר, "איך זה שאתה כל כך עמוק בעניין של
כדורגל? הרי שחקן גדול אתה לא". שפתיו של איציק התהדקו ופיקת
גרונו נעה בתנועת בליעה. "מה הקשר", מיחה בקול עמום, "בשביל
לאהוב אוכל צריך להיות שף גדול? בשביל לאהוב מוסיקה צריך להיות
זמר? אני אוהב כדורגל. כולנו בבית אוהבים, גם אמא שלי". עכשיו
קובי שם לב, שלא היה בבית איש מלבדם.

"אתה שומע", פתח קובי,  "חשבתי לעשות אצלי מסיבה". הוא עצר,
בחן את פניו של איציק, שהחלו מתמלאים עניין. "מתי?", שאל
איציק. "אולי כבר ביום ששי הזה", ענה קובי, "אני צריך לשאול את
ההורים שלי". "נחמד, נחמד, יהיה לי קרוב לבית". אמר איציק. אחר
כך הוסיף: "אני יכול לעזור לך עם קישוטים, יש להורים שלי
בחנות". "תודה", אמר קובי. "צריך לדאוג למוסיקה", המשיך איציק,
"צריך לדאוג לכיבוד". "צריך להחליט את מי מזמינים", החזיר
קובי. התלהבותו של איציק קפאה. "לא תזמין את כל הכיתה?", שאל
בחשש. "לא", ענה קובי. "למה?", שאל איציק. "אלף, הבית שלי די
קטן", אמר קובי, "ובית, וזה העיקר, אני לא צריך שעופר יבוא עם
החבורה שלו וישתלטו לי על הבית". איציק לא ענה. מבטו צף מזוגג
אל הקיר מאחורי קובי. אחר כך הביט אל קובי ושאל: "אז במה אנחנו
יותר טובים מהם?" קובי הרהר מעט, ואז ענה בנחישות, שהפתיעה
אפילו אותו: "אני לא מחפש להיות יותר טוב מהם, אני רק רוצה
שיהיה לי מקום נחמד להיות בו ביום ששי". איציק חזר לצפות
בטלביזיה, הפעם בשתיקה. פניו היו חתומות. "אז אתה איתי או
לא?", דרש קובי לדעת. "אני איתך", מלמל איציק, "אני איתך".
לאחר כמה רגעים החזיר את מבטו אל קובי והוסיף: "גם אני לא
משתגע על עופר, אתה יודע, ובטח שלא על קארין". "אז אני אשאל את
ההורים שלי", סיכם קובי, "נדבר מחר".

בארוחת הערב, קובי ביקש את הסכמת הוריו וקיבל אותה. מיכל אמרה
שתדבר עם חברה שלה, שיש לה ציוד למוסיקה במסיבות. למחרת בבוקר,
קובי הגיע אל בית הספר במצב רוח מעולה, וחשב לחפש את איציק,
לעדכן אותו. אבל, בקצה המסדרון שבו שכנה כיתתם, הוא ראה את
רותי עומדת ומפטפטת עם עופר ודני, מחייכת ונראית מאד מרוצה.
חרא. רותי הבחינה בו, חייכה אליו ונופפה בידה. קובי אילץ את
עצמו לחייך ולנופף בחזרה, ואז מיהר לחתוך ימינה אל תוך הכיתה.
בסוף הטור שלו ישבה עדנה, והעתיקה בשקידה ממחברת שהייתה מונחת
לפניה. זה נפל על קובי בבת אחת: הוא לא הכין אתמול שיעורים.
הוא חישב במהירות באיזה מקצוע מאלה שיש להם בימי חמישי סיכוייו
להיתפס גבוהים במיוחד, ואז שאל את עדנה: "עשית שיעורים
במתימטיקה?". "עשיתי חלק", ענתה עדנה, תוך שהיא ממשיכה לכתוב.
"מה זאת אומרת?", תהה קובי. עכשיו עצרה עדנה והרימה אליו חצי
מבט: "עשיתי את שני התרגילים הראשונים, שניים מהאמצע ואת שני
האחרונים. אתה רוצה?" עד שקובי הבין, והתחיל לחשוב אם כדאי לו,
הוציאה עדנה מחברת שלישית מילקוטה, הניחה אותו בקצה שולחנה,
ושבה להעתיק. "מה תעשי אם היא תשאל אותך אם עשית שיעורים?",
שאל קובי. עדנה עצרה שוב, חייכה לעצמה  ואמרה: "אני אגיד לה מה
שאמרתי לך". משחשה שקובי עדיין בוהה בה, הישירה אליו מבט מחויך
ואמרה: "היא תבין שאני יודעת לפתור את כולם, אז מה כבר יהיה לה
להגיד" עכשיו גם קובי חייך, נבוך. הוא לקח את המחברת, וישב
להעתיק. אם המורה תסתכל לי במחברת, חשב, אני אגיד לה שאת
האחרים לא הצלחתי.

בשמונה צלצל הפעמון, וכל התלמידים נכנסו לכיתה, רוחשים, צוהלים
ומפטפטים. המורה לתנ"ך נכנסה לכיתה, אבל הרחש לא נפסק. המורה
לתנ"ך הייתה אישה קטנת קומה בגיל המעבר, עלובה למראה ושוחרת
טוב. התלמידים בדרך כלל ריחמו עליה, ולא ירדו לחייה. הם פשוט
המשיכו לפטפט כשהיא עמדה ונשאה את דבריה. מי שרצה, הקשיב. היום
הגיעה לפתיחת ספר "במדבר", ותיארה את המפקד שערך משה לשבטי
ישראל במדבר, שאלה בשביל מה בכלל עורכים מפקד, ענתה בעצמה,
ועברה לתאר את הקשר בין מעלליו של אב השבט לבין גודל השבט
ומעמדו במחנה. הנה שבט יהודה, גדול וחזק, צאצא לבן המבורך, הוא
ממוקם במזרח, מקום זריחת השמש. הנה שבטי ראובן, שמעון ולוי:
אבות אכלו בוסר, ושיני בנים תקהינה. לפתע, עצרה המורה
והצטווחה:"עדנה! זרקי מיד את המסטיק!". הרחש בכיתה שכך מעט.
עדנה התרוממה מלוא קומתה, נעצה במורה מבט של תימהון מעושה,
ובלי להתיק ממנה את המבט, הידסה מעדנות כל הדרך משולחנה בסוף
הכיתה עד לפח האשפה שליד דלת הכיתה, שם הוציאה בתנועה מודגשת
את המסטיק מפיה והניחה אותו בדלי. אחר כך שבה למקומה בהילוך
רגיל, מתעלמת מהמבטים המלווים אותה. כשעברה ליד המורה לתנ"ך,
נראתה המורה קטנה ואבודה עוד יותר מבדרך כלל. עדנה התיישבה,
והשיעור התחדש. גם הפטפוטים.

עכשיו עברה המורה לדבר על השבטים שהתהוו מבני שפחותיו של יעקב:
גד ואשר, דן ונפתלי. הנה שבט דן, הגדול מביניהם. הוא ממוקם
בצפון המחנה. בצפון אין השמש עוברת לעולם. מצפון תיפתח הרעה.
גם כשיגיעו להתנחל בארץ, יקבלו בני השפחות את נחלות הספר,
ויהיו נתונים להצקות חוזרות ונשנות של העמים השכנים. כשקובי שם
לב שמדברים על הדפוקים והמקופחים, הוא התפלא איך זה, שאיציק לא
קופץ ממקומו ומתחיל להתווכח. הוא הביט באיציק, שישב בשולחן
הראשון. איציק נראה מכונס בתוך עצמו, לא מקשיב אבל גם לא
מפטפט. ולפתע הושלך הס. קובי הביט סביב וראה שהמחנכת נכנסה
לכיתה. המחנכת קרבה אל המורה לתנ"ך, ולחשה משהו באזנה. המורה
לתנ"ך הוציאה אוגדן דפי עבודה מתיקה ומסרה אותו למחנכת. המחנכת
פנתה לעבר הדלת, ואז הורתה לאיציק לקחת את חפציו ולבוא אחריה.
הם יצאו, ושוב התחדש השיעור.

בהפסקה, קובי חיפש את איציק ומצא אותו ליד הברזיה. "מה קרה",
ביקש קובי לדעת, "לאן היא לקחה אותך?" "היא הכניסה אותי לחדר
הקטן של הפסיכולוג", הפטיר איציק, "היא שמה לי על השולחן דפי
עבודה ואמרה לי, אם אתה לא מסוגל ללמוד יחד עם כל הכיתה, תלמד
כאן לבד".  "עד מתי?", שאל קובי. "היא לא אמרה", ענה איציק
בקול קטן, "עד סוף היום, אני מתאר לי". קובי אף פעם לא שמע על
עונש כזה. כנראה המציאו אותו במיוחד בשביל איציק. "אז מה עשית
כל הזמן?", שאל. "את הדפים שלה גמרתי די מהר", ענה איציק, "אחר
כך סתם חיטטתי בספרים של הפסיכולוג, חיפשתי משהו לקרוא, אבל
האנגלית הייתה קשה לי מדי". איציק רכן על הברזיה, פתח ברז,
ושתה ממנו לרוויה. משסיים, ניגב את שפתיו, התעשת ואמר בתקיפות:
"אם היא חושבת שככה היא תשבור אותי, יש לה טעות גדולה. אני לא
מפחד להיות לבד.  אני יודע להיות לבד עם עצמי". קובי ניסה
לדמיין לעצמו איך הוא היה מתארגן במצב של בידוד כפוי, בלי
הגיטרה ובלי הדיסקים. הוא היה עומד בזה, החליט. הוא לא היה
נהנה, אבל היה עומד בזה.

עכשיו עברה על ידם קארין, מלווה בשתיים מחברותיה, אחת מכל צד.
ראשה היה מורם, גווה היה מתוח באופן שהבליט את ניצני שדיה,
והליכתה הייתה איטית ומלאת חשיבות. היא הידסה לאורך החצר
בכיוון מגרש הספורט, והקפידה שלא לזכות את קובי ואיציק בשבריר
מבט. קובי הישיר מבט לעיניו של איציק, כמו מפציר בו שלא יפתח
עליה פה, ושלא יגיב אם היא תקניט אותו. אבל איציק נותר דמום,
ורק ליווה את הנערה המתרחקת במבט שנמהלו בו כמיהה ומשטמה.
המעמד כולו הזכיר לקובי משהו, שטרד את מחשבותיו עוד קודם,
בכיתה. "תגיד", אמר, "איך זה שעדנה לא איתם? לא ראיתי אותה באה
למסיבה של רותי". "קארין לא סובלת אותה", ענה איציק בידענות,
"עדנה עושה מה שבראש שלה ולא דופקת חשבון לאף אחד, אפילו לא
לקארין". לאחר רגע נוסף של מחשבה, הוסיף:"וזה שהיא כזאת ארוכה
ושחורה, זה בטח לא עוזר". קובי נדהם. "אתה חושב שזה קטע
גזעני?", השתאה. "קרא לזה איך שאתה רוצה", פסק איציק, "אם היא
הייתה כזאת בובונת בלונדינית, כמו שעופר אוהב, הם היו מזמינים
אותה, ולא משנה כמה רוח וצלצולים קארין הייתה עושה". קובי נאלץ
להסכים.

"אתה שומע", פתח קובי שוב, "גם אנחנו צריכים להתארגן ולהזמין
אנשים למחר. דיברתי עם ההורים שלי והם מסכימים, ולאחותי מיכל
יש חברה, ביחד הם יארגנו לנו את המוסיקה והציוד". "אין בעיה",
אמר איציק, "תן לי את השמות ואני אעשה טלפונים היום אחרי
הצהריים". "אין לך אנשים שאתה רוצה להזמין אותם?", תהה קובי.
"מי שטוב בשבילך, טוב גם בשבילי", ענה איציק. לאחר מחשבה,
הוסיף בזהירות: "אתה יודע, חשבתי על זה הבוקר, בחדר של
הפסיכולוג. אני צדקתי במה שאמרתי בשיעור היסטוריה, על המעמדות
בכיתה, רק שהמשאב שחוסמים את הגישה אליו, זה לא הבנות. זה
היוזמה וכושר הארגון. לעופר יש את זה, וגם לך יש". היציאה הזו
הביכה את קובי, שלא הבין מה פתאום חוזרים לשיעור היסטוריה, וגם
לא היה בטוח אם מדובר בביקורת או בדברי הערכה. "זה טוב?", שאל
לבסוף. "זה טוב למי שיש לו", ענה איציק, "חבל שלא לכולם יש".
אחר כך הוסיף: "בכל אופן, אני איתך".

יום ששי בערב הגיע, ואט אט החלו האורחים מגיעים. לבושים יפה,
שיערם עשוי, פניהם מלאות ציפיה. הם ברכו לשלום את הוריו של
קובי, נטלו מן הכיבוד, והתיישבו במקומות שנערכו לשם כך לאורך
קירות הסלון. מיכל וחברתה ישבו מאחורי שולחן עמוס ציוד. הן
השמיעו מוסיקת פופ קלילה, וככל שהחדר התמלא, עברו לשירים
קצביים יותר, רקידים יותר. עכשיו גם הפעילו את האורות
הצבעוניים, ונראו מאד מרוצות מעצמן. כמה בנות מהכיתה התקבצו
במעגל במרכז החדר, ורקדו זו מול זו בתנועות, שמאד מצאו חן
בעיני קובי. אחרות, עצורות יותר, נשארו לשבת על הספה ולפטפט.
קובי הצטרף למעגל הרוקדות, ואיציק הצטרף אחריו. אחר כך מיכל
עמעמה את אור הנברשת. האורות הצבעוניים הבהבו והסתובבו, מטילים
צללים נחמדים על הקירות ועל פני הרוקדים. מבטו של קובי טייל על
פני אורחיו, והוא חשב שהוא מוצא בהם מין נינוחות עליזה, נעימה.
הוא נעצר על פניה של עדנה, והיא הבחינה בו וחייכה. הוא חייך
בחזרה והשפיל את עיניו. בעצם, היא לא נורא גבוהה, חשב לעצמו,
אולי חצי ראש יותר ממני. ואמא תמיד אומרת, שאצלנו במשפחה
מתחילים לגדול מאוחר.

האורות הצבעוניים כבו, צלילי תזמורת מתקתקים נשמעו, וקובי אזר
אומץ והזמין את עדנה לרקוד איתו סלואו. היא קרבה אליו, השחילה
את זרועותיה לצידי גופו והניחה ברוך את כפות ידיה מאחורי
כתפיו. קובי הניח יד אחת על גבה ויד שניה על כתפה. ריח הבושם
הטוב עלה מצווארה השחום ונעם לו מאד. לס מואה טה מה, שר מייק
בראנט ברקע, טוטי א-נווי. קובי הרגיש שזה רגע מאד מיוחד, וחשוב
לעשות את הדבר הנכון, רק שלא היה לו שמץ של מושג מהו הדבר
הנכון. הוא רצה להתקרב לעדנה, אבל לא רצה להביך אותה או את
עצמו. הוא גם חשש שאם יחבק אותה חזק יותר, תהיה לו זיקפה, וזה
בכלל יהיה מביך. "אני מאד אוהב שירים בצרפתית", אמר לבסוף,
"שפה מאד יפה". "אמא שלי והדודות שלי מדברות ביניהן צרפתית",
נענתה עדנה, "אז אני מבינה קצת". אחר כך ציחקקה: "הן מאד
אוהבות את מייק בראנט!". "ואת?", שאל קובי, "מה את אוהבת
לשמוע?" "אני מעדיפה רוק", השיבה עדנה, "שמעת על יו טו?". גל
של שמחה הציף את קובי. "בטח!", אמר בהתפעלות, "יש לנו את
התקליט שלהם. יש להם גיטריסט נהדר. ביקשתי מהמורה שלי שילמד
אותי סולו אחד משם". "מאיזה שיר?", התעניינה עדנה. "איי וויל
פולואו", ענה קובי. הוא הרגיש שמצא שותף לעולמו, וזה עשה לו
טוב על הלב. "אני אוהבת את בונו, הסולן", אמרה עדנה, "הוא כזה
מקסים, ושר בכזו עוצמה". "אתה יודע", הוסיפה אחרי רגע, "קראתי
בעיתון כתבה עליהם. הם כולם ממעמד הפועלים, ויש הרבה זעם
בשירים שלהם". "גם בנגינה", אמר קובי, "המון כח". "ויש גם את
העניין של האירים העניים נגד האנגלים הסנובים", ענתה עדנה.

איציק, שרקד עם מישהי על ידם, התערב והקניט: "כמה אתם
מדברים!", קרא לעברם, "באתם לרקוד או לדבר?" "אנחנו מדברים על
מעמד הפועלים", זרקה לו עדנה במשובה, "בעיניך זה אמור למצוא
חן". קובי גיחך. "מפריע לך שמדברים בזמן שרוקדים?", שאלה אותו
עדנה, מעט חוששת. "נעים לי לדבר איתך", אמר קובי, וחיזק את
אחיזתו בה. בינתיים הסתיים השיר, והם נעמדו לרגע, חוככים בדעתם
לאן להמשיך מכאן. למזלם, המוסיקה התחדשה. גם השיר הבא היה
סלואו. קובי הגניב מבט לעמדת התקליטן, ואחותו שיגרה אליו משם
קריצה וחייכה מאוזן לאוזן. הוא חזר והצמיד אליו את עדנה, והיא
קרבה את לחיה החמה אל צדודית מצחו. עכשיו הם לא דיברו. קובי
דמיין לעצמו אצטדיון גדול והומה אדם. על הבמה עומדת הלהקה. הוא
ניצב בין הרמקולים הענקיים וקורע את האוויר עם הגיטרה. ועדנה,
בחזית הבמה, באור הזרקורים, שרה. היא שרה בעוצמה, היא שרה בכח.
כל הלבבות נפתחים, וכל האנשים - אחים.

8.5.2004