כשהיה דודי טוביה חולב היו הדליים מתקבצים ובאים מעצמם אל לפני
השרפרף הזקן ולמוד הניסיון שקנה דודי עוד כשהייתה דודתי בבוסרה
והיו שתי צמותיה מצהלות ליבם של גברברי העיר, והיו העטינים
נענים לו באנחה של אשה, והיה החלב מתקרקש אל הדפנות ומתערסל
בדלי כצדיק שבא אל המנוחה והנחלה ואין לו אלא ליישב ולחכות
לבוא המלאכים גבריאל וגמליאל שיובילוהו אל הקדוש ברוך הוא לקבל
את ברכתו ולבינתיים יהיו משיחים עמו מילים של נועם.
כשהיה דודי טוביה חולב היו הבהמות מסתכלות בו לא ביראה כי אם
באהבה, והיו שמות בו את מבטחן, שיעשה בהן כבשלו (ודודי טוביה
אכן לא כיחד מהן והיה שוטח להן משנות תורה ומפלבל בעיניו כשוטה
על מנת להביאן לידי שחוק), והעגלים היו לוחכים את ידיו כאילו
מולידם הוא, ויש המספרים כי אכן כך הוא, ולא מוסיפים.
כך היה דודי טוביה הצדיק חולב השכם וערב את הבהמות אשר בחצרו,
וכשהיה מסיים היה מברך את ברכת החולב, והיה חוזר לביתו ורוחץ
בגיגית השבורה, והיה סורק בשערו הלוך וסרוק, למען ייטב בעיני
דודתי ותשמח בו. ואז היה יוצא את ביתו והולך הליכה מדודה
וקצובה המועדונה, מקום שם השמיעו את המוזיקה הכושית, שנאמר, לא
תשב בביתך ותתבאס, אלא צא ולמד את המוזיקה הכושית, ושמחת בה,
והודית לאלוקיך על שנתן לך את הפוג''יז ואת הדסטיניז צ'יילד,
והיית אח שמח, למה הדבר דומה? לשני צדיקים אחד היה כאסכופה
הנדרסת
והשני משול למשכוחית אשר בראש הצאן, זה אומר ''שלך שלי'' וזה
אומר ''שלך שלי'', הלכו ובאו אצל הרב, שנאמר בוא תבוא והלוך
תלך, והנה הלוך הלכתי. ישתבח שמו.