קרואלה מחפשת חברה. היא מרגישה לבד, כאילו השם שלה עוטף אותה
בהילה כבדה ואפורה של אכזריות חסרת רחמים. היא יושבת לבדה,
באמצע הלילה, על הנדנדה הגדולה במגרש המשחקים הקרוב לביתכם,
מעשנת ג'וינט מאולתר, שורקת לעצמה את הלחן של "הטוב הרע
והמכוער" ומהרהרת בנסתרי הקיום.
לקרואלה אין בית. לקרואלה אין חברים לסמוך עליהם ולהישען עליהם
בעת צרה. כל מה שיש לקרואלה הוא שתי רגליים חטובות וארוכות,
גיזרה חטובה, שיער גולש וחיוך, שיכול היה להיות שווה מיליונים,
לו רק הייתה טורחת לחייך במקום לשמור את האופציה לעצמה.
את הרגש היא שומרת לסרטים מצוירים. קרואלה מפגינה אדישות קרה
לסובב אותה, ללא אבחנה בין המקרים השונים. כשלמישהו כבר אכפת
מספיק בשביל לשאול אותה מה שלומה, היא מסתכלת עליו ממרומי
המטר-שישים-ושתיים שלה, בעיניים כחולות שיכולות להקפיא אפילו
את השטן בכסאו הלוהט, ומסננת "הרוב טוב".
בניגוד לאמונה הרווחת, קרואלה מאמינה. באלוהים, במלאכים, בשטן,
בחתולים שחורים ויצירות מופת, מאמינה באהבת הסכנה ובסכנה
שבאהבה. מאמינה, אך ליישם - מסרבת. נשארת לעצמה, עם עצמה, עם
גני השעשועים והג'וינטים המאולתרים בלילות הקיץ החמים. בחורפים
נודדת דרומה, חיה בסיני ומתפרנסת מהמקצוע הוותיק בעולם. לא
תמיד צריכה, כי כבר מכירים אותה ויש לה כמה "בני זוג קבועים"
לחודשים מסוימים של השנה. היא אומרת להם שהיא אוהבת אותם.
מבטיחה להם שבעוד זמן יינשאו, שתביא אותם לישראל ותכיר אותם
להורים שלה. איזה הורים ואיזה חתונה. לא דובים וממש לא יער,
אפילו חורשה לא. קרואלה מבטיחה - ונעלמת לה לעוד שנה. עד השנה
הבאה הם ישכחו שוב.
יום אחד, כך קרואלה, יבוא אליה מלאך משמיים, או לפחות תייר
עשיר מארץ מערבית אמידה זו או אחרת. הוא ייקח את ידה וייתן לה
עולם ומלואו. וקרואלה תיענה, לא מפאת הלחץ וחוסר המקום לגור או
לחיות בו, לא מפאת שעמום או חוסר ברירה, אלא מתוך אהבה כנה. כך
קרואלה. וכמובן שבעודה חושבת את המחשבה, היא פוסלת אותה במומה
- לאהוב? הרי החשוב הוא הממון. איכות החיים היא שמשנה הכל.
וקרואלה, מה יש לקרואלה? אין לה דבר. והיא צריכה הכל. את העולם
כולו היא צריכה. לא רוצה - צריכה, הבדל אלמנטרי להחריד הוא
זה.

ג'וינט מאולתר מתחשש לו ונגמר, וקרואלה עודה יושבת על הנדנדה
במגרש המשחקים. היא לא מעשנת סיגריות, טוענת שהחרא הזה יהרוג
אותה בצורה כואבת יותר מאשר כל מכונית או פיגוע. לא שותה, מתוך
עיקרון. זה הורס את הכבד. בעצם קרואלה פוחדת מהתמכרות, פוחדת
מתלות, פוחדת להיות נואשת למשהו שאינו יותר מתקווה קלושה
ומתפוגגת. קרואלה יושבת על הנדנדה, בוהה בכוכבים, דמעה זולגת
מעינה והיא מוחה אותה ביד מאובקת, ומסתכלת על השובל הרטוב שנח
על גב ידה. נושפת עליו עד שמתייבש, ולוקקת את שאריות המלח
בעדינות כאילו היו מטעם נדיר. ואכן כך הן.
הלילה מאיים להיגמר, עוד לילה של חוסר מעש, וקרואלה יודעת
שהיום קרב. בכל שחר שעולה קרב היום בו תיאלץ קרואלה לבחור בין
הרחוב לבין החיים המיושבים יותר, והבחירה שתעשה תשפיע עליה
לנצח. עד אז, קרואלה נודדת בין הזה ללז, עוטפת הלילות בהרהורים
והימים עוטפים אותה בשכחה. יש לה עוד הרבה על מה לחשוב, היא
יודעת. יודעת. אז מה. מחר יהיה יום חדש.

השמיים נצבעים סגלגל, ואז ורדרד וכתמתם. כל הגוונים החוזרים על
הברותיהם האחרונות, פרט לירקרק אולי, חושבת קרואלה לעצמה,
זווית פיה מאיימת להימתח קלות לכדי שמינית-חיוך - מאיימת ואז
פוסקת. יום ארוך לפני קרואלה. השינה ממנה והלאה, וכך גם הערות.
קרואלה חיה בעולם דמדומים שכזה, בין החלומות של הלילה להזיות
של היום, מחצית הפאטה-מורגנה שכזו. החיים-של-מטה, כך מכנה אותם
קרואלה. כל-כך מעוטרים, עדינים, פגיעים ושבירים, כל-כך מרהיבים
ונדירים.
וכל כך לבד.

01.08.06
אחת וחצי בלילה. את ישנה בחדר ליד. השתלטתי על המחשב בשביל
לכתוב, כי לא היית ערה בשביל לענות לי אם יורשה לי. המילים
זורמות החוצה וקשה לי להבין על מה מדובר ומי זו בכלל קרואלה.
אולי זאת את, אולי אני, אולי שתינו והעולם כולו.
לין שלי, אני אוהבת אותך. תמיד תזכרי את זה. הסיפור מוקדש אך
ורק לך, גם אם לא תאהבי אותו מחר בבוקר, כשתראי את הקובץ
הלא-שמור שאני משאירה לך על המחשב (מינוס התוספת בסיומו, אותה
אני מוסיפה ל"במה" בשידור חי).

אל תדאגי, יהיה בסדר. אני מבטיחה. ביחד נעשה את הכל בסדר, סוף
כל סוף. הפעם. כמו שנאמר - קרב היום.