פעם אחת סיפרו לי על איש אחד שעובד במפעל למסכות. המפעל הזה
הוא רק שלו, אין בו פועלים, אין מנהלים, אין אף אחד. רק האיש.
הוא מנהל את המפעל ומארגן אותו, הוא עובד בפס הייצור והוא
משווק. כל יום הוא עמל קשה, מאוד קשה אפילו, והכל רק בשביל
להכין מסכות.
אותו איש לא עובד רק בפורים, ולא מייצר מסכות של ליצנים. הוא
עובד כל ימות השנה ומייצר פני אדם.
סיפרו לי, שליד המפעל שלו, לאדם הזה יש חנות. אבל הוא לא תולה
את המסכות בחלון הראווה. למעשה, אנשים הנכנסים לחנות לא רואים
דבר, דבר מלבד חדר חשוך ואת אותו מוכר, אותו יצרן מסכות.
לא כל כך האמנתי, זה נראה לי קצת לא אמין שאותו איש, מנסה
למכור מסכות, אך הוא אינו מציג אותן בחלון הראווה כדי למשוך
קונים. איך הוא מצפה שאנשים ידעו מה הוא מוכר? איך הם יבחרו מה
לקנות? יותר מכל הציק לי, שלא הבנתי איך, אם אף אחד לא יודע
להסביר איפה החנות הזאת נמצאת כולם יודעים לספר עליה, ואיך
לעזאזל הם מגיעים אליה?!
אמרו לי לא לחפש. שאני פשוט אמצא אותה כשאני באמת אצטרך, וזה
נראה לי עוד יותר מגוחך. למה שאני אצטרך חנות למסכות? אפילו
בפורים אינני מתחפש, זה טיפשי לטעמי.
ביום מן הימים, כאשר חזרתי מאחד המפגשים שלי עם החברים שלי,
התהלכתי לי ברחוב השקט. הרגשתי קצת מוזר, קצת מוטרד, הרגשתי
שהייתי קצת שקט מדיי באותו היום. לפתע הגעתי למקום שאינני
מכיר, היו שם הרבה קירות שחורים, ודלת אחת לבנה. אני לא יודע
אם זה בגלל שהיא הייתה לבנה, או שהיא פשוט הייתה מקור היציאה
היחיד, אבל החלטתי לעבוד דרכה.
פתחתי את הדלת, וסגרתי אותה לאחר שעברתי דרכה. היה רגע של חושך
מוחלט, ואז החל להאיר אור עמום כמה מטרים לפני. התקדמתי. הרי
לא רציתי לעמוד בחושך.
"יש שם מישהו?.." שאלתי בעודי מתקדם באיטיות אל האור העמום. לא
הייתה שום תשובה, למרות ששמעתי רעשים קטנים של תזוזה. "הלו!!
יש שם מישהו?!" הרמתי את קולי כמעט עד כדי צעקה, אבל מאופקת,
שכן תמיד מפחיד לצעוק במקומות שקטים בהם אתה שומע רק את עצמך.
כבר כמעט הגעתי לנקודת האור, והתחלתי להבחין בידיים ולאט לאט
גם בראש, ובפרצוף. כשהתקרבתי ראיתי שאותו פרצוף מתבונן בידיו,
הפועלות ללא הפסקה, ועמלות על הכנת מסכה, התקרבתי כדי לראות
איזו מסכה זו, ונסוגתי מיד לאחור בבהלה. "מה זה?!?" שאלתי
בפחד. הרגשתי כאילו אני נמצא בסרט אימה, לא הצלחתי להישאר אדיש
לנוכח העובדה שאותו איש מכין מסכה, שפרצופה הוא לא אחר מהפרצוף
שלי!
"מי אתה??, ולמה אתה מחזיק את הפרצוף שלי בידיים שלך?!"
העיניים שלי כבר נפתחו וקיבלו צורה מודאגת. בידיי ניסיתי לאחוז
במשהו חזק, כדי לקבל איזושהי יציבות בעודי מתרחק בצעדים קטנים
מפרצופי המואר באור עמום. האיש לא הגיב, הוא רק עזב את המסכה
בשקט, הזיז את הכסא שעליו ישב והסתובב לצד השני. התבוננתי
בזהירות אחר צעדיו, ולפתע הוא משך בידית גדולה שעמדה מאחוריו.
היה קצת רעש, ולפתע הקיר השחור שעמד מולי הסתובב ונגלה אל מולי
ארון, לפתע נדלק בתוך הארון אור חזק. בהתחלה הסתנוורתי ולא
הצלחתי לראות כלום, אך אחרי שהכתמים השחורים של הסנוור נעלמו,
עיניי נפתחו, פי נפער, ושום קול לא הצליח לצאת מפי. מולי עמד
ארון שלם, מכוסה בזכוכיות ובתוכו המון מסכות. לא מסכות של
פורים, ולא סתם מסכות, אלא מסכות שלי, המון פרצופים זהים
שוכבים להם בשקט, מביטים בי.
"איזו מין בדיחה זו?!" שאלתי בקול מפוחד, מין קול של ילד.
"בדיחה?" ענה האיש בקול כבד ונמוך, "זו לא בדיחה.." הוא בקושי
הסתכל עליי, וזה קצת הפריע לי, לא יכולתי לראות את הפרצוף שלו,
את תווי הפנים, ולא יכולתי לדעת אם הוא רציני או לא. "לא
בדיחה?! אז איך אתה מסביר את זה שיש פה ארון עם בערך 30
פרצופים שנראים בדיוק כמו הפרצוף שלי?!?" ניסיתי להתקדם לכיוון
הארון, אבל האיש כנראה הבין שאני מנסה לגעת במסכות וישר חסם לי
את הדרך. "לאן החיפזון?" הוא שאל. נשמע כאילו קולו היה מעט
מתגרה, ואני הרגשתי מעט כמו ילד מסכן שהבריונים של השכבה
מציקים לו, חוסמים לו את הדרך, או גונבים לו את הסנדביץ'.
"שום.. לחץ" אמרתי מעט מהוסס למרות שניסיתי להישמע אסרטיבי ככל
האפשר. "אני רק רוצה לראות.." ניסיתי להמשיך ללכת, הוא אותו
איש המשיך לחסום אותי. "אין צורך לראות" הוא אמר והתחיל ללכת
לכיוון השני, כאילו כבר לא הרגיש שום צורך לחסום את דרכי. "שב"
הוא אמר בהחלטיות, ולפתע הרגשתי שגופי צונח אל הכיסא שהונח
מתחתי. "הרגשתי שתבוא" הוא אמר בעודו צועד לכיוון הכסא שהונח
ליד האור העמום שעל שולחנו, "אני גם יודע מה אתה מחפש, והאמת
שאני בדיוק מסיים את זה" הוא הושיט את ידו לכיוון הפרצוף שלי
שישב על השולחן, נראה כאילו יש לו חיים משלו. "מסיים מה?"
שאלתי בחוסר הבנה טוטאלי. "חברי היקר, אדם השואל יותר מדיי
שאלות סופו להפוך לסימן שאלה אחד גדול בעצמו". התכוונתי לשאול
אותו למה הוא מתכוון, אבל רק החשש מלהפוך ל"סימן שאלה" גרם לי
לשתוק. הוא הזיז את ידיו במהירות ותיקן משהו במסכה ואז
הכריז:"זהו.. עכשיו זה באמת גמור" הוא קם מהכסא והושיט לי את
המסכה. "נסה.." חבשתי את המסכה על פני בחשש, וסידרתי את כל
הקצוות שלה. כאשר המסכה הייתה מונחת על פניי בול, כבר לא
הרגשתי אותה, ממש כאילו לא שמתי אותה בכלל. "נו?!" הוא שאל
בהתלהבות. "איך אתה מרגיש?" עצרתי לרגע, ניסיתי לחכות שמשהו
יגיע, אבל שום דבר לא קרה. "אותו דבר" אמרתי, אבל הוא לא הסכים
איתי. "אני חושב שלא, אף אחד אף פעם לא מרגיש אותו הדבר אחרי
שהוא מגיע לפה". רציתי לומר משהו, רציתי לשאול, להבין מה בעצם
שמתי הרגע על הפנים שלי, ומדוע אינני מרגיש את זה. יותר מדיי
שאלות, וידעתי שהוא לא יענה. הסתובבתי אל דלת היציאה ויצאתי
מהחדר החשוך. כשסגרתי את הדלת, היא פשוט נעלמה. עמדתי ברחוב
המוכר שהייתי בו עוד לפני שהגעתי לקירות השחורים ולדלת הלבנה,
אותה דלת לא נראתה בשום מקום. שפשפתי את עיניי, חיפשתי אותה,
וכאשר לא מצאתי הנחתי שבודאי חלמתי חלום. מיששתי את פני, הכל
הרגיש לי אמיתי, לא הרגשתי כאילו אני לבוש במסכה. החלטתי לחזור
הביתה והלכתי לישון.

אני לא יודע בדיוק כמה ימים עברו מאז, אבל גררתי כמה ימים
טובים עד היום בו דברים התחילו להסתבך במקצת. זה היה איזה יום
שישי אחד ויצאתי עם החברים שלי, כמו תמיד. החיוך לא ירד לי
מהפנים, אבל לא כ"כ הצלחתי להבין למה. לא באמת רציתי להיות שם.
אני לא חושב שכ"כ ידעתי מה אני רוצה. אמנם חייכתי, אך הרגשתי
כאילו אני בוכה. בוכה, אבל לא יורדות לי דמעות, ולא יוצא לי
קול. משהו חוסם אותם. הרגשתי את הרטיבות על הפנים, אך כשנגעתי
בהן, הן היו יבשות, הרטיבות הייתה פנימית. נזכרתי באיש,
ובמסכה, ולפתע הבנתי. הבנתי שזה לא היה חלום. מיששתי את פני
וניסיתי ללא הצלחה להוריד את המסכה מהן. משכתי חזק חזק, אבל זה
לא עזר. המסכה הייתה כבר כאילו חלק ממני, חלק מהגוף שלי.
בכיתי, ואיש לא ראה, צעקתי, ואיש לא שמע, המסכה גרמה לי להראות
ההפך הגמור ממה שהרגשתי.
החלטתי להפסיק לנסות להוריד אותה, כי זה חסר טעם. גררתי יום
אחרי יום, ממשיך עם החיוך המלאכותי על הפנים והבכי מבפנים. עד
שיום אחד, ישבתי עם כמה מחברי בבית הקפה במרכז העיר. התבדחנו
אחד עם השני, צחקנו בקולי קולות עד שלפתע הרגשתי גל של חום
בפנים. נגעתי בקלילות בפני והרגשתי נוזל סמיך שכזה. לרגע חשבתי
שאולי הקפה ששתיתי נשפך מעט מסביב לפה שלי, אך במהרה הבנתי
שהנוזל הסמיך מרוח לי על כל הפנים. רצתי מהר לעבר המראה
ונוכחתי לדעת שהפרצוף שלי פשוט נמס. הוא נמס, נמרח ונוזל לעבר
הרצפה. ניסיתי לעשות משהו, לבלום אותו, אבל למעשה לא יכולתי
לעשות דבר אשר יעצור אותו מלהתמוסס.
אחרי כמה דקות כבר כל הפרצוף שלי היה נראה כמו דייסה שנשפכה על
הרצפה והוא שכב מתחתי, ואז התחיל כל גופי לנזול, גם הוא נמס,
ממש כאילו חומצה שורפת את כל גופי, מבחוץ ומבפנים.
חבריי התבוננו בי נמס, זה נראה ממש כמו בסרטים.
לאט לאט אני נמסתי, נגמרתי והפכתי לעיסה חמה ומגעילה.
אחרי שנמסתי כולי, נזכרתי באותו יום בחנות המסכות ורציתי רק
לשאול את עצמי שאלה אחרונה:"האם עכשיו אני סימן שאלה?".


                                       

9.5.06- תחילת כתיבה
31.7.06- סיום כתיבה