לפני כמה ימים ביקרתי בבית חברתי הטובה נטע והיא סיפרה לי
סיפור, שקרה לפני יומיים והימם אותה ואותי. נטע הייתה אחלה
בחורה ואהבתי להיות מאוד במחיצתה. באופן מופלא, היא הייתה
בדיוק ההפך מאביה - נדיר. נדיר היה בן אדם נדיר במגעילות שלו.
אני לא מתביישת שאני מדברת כך על אביה של חברה טובה שלי, בגלל
שהיו לנו אין ספור שיחות בנושא ואני יודעת שהיא מרגישה בדיוק
כמוני. אין מה לעשות, היא הייתה אומרת: "אבא שלי הוא חרא של בן
אדם ואני פשוט צריכה לקבל את זה".
בניגוד, אולי, למחשבה המתגלגלת במוחכם בזמן קריאת שורות אלה,
הוריה של נטע לא היו גרושים ואימה לא פמפמה לה את השכל על איך
שאביה של נטע בגד בה וזרק אותם לאשפתות כשנטע הייתה רק תינוקת
בת מספר חודשים. למעשה, אביה גר אתם בבית ואהבה גדולה שררה
בינו לבין אימא של נטע. נטע אף פעם לא הבינה איך אימא שלה
אוהבת אדם כה מבחיל כמו נדיר. מערכת היחסים בינה לבין אימה
הייתה טובה מאד ושתי הנשים הסתדרו מצוין. עם השנים, כשהתבגרה
נטע, היא למדה לקבל את העובדה שאנשים שאתה אוהב לא בהכרח
מחבבים את אותם האנשים שאתה מחבב. אבא של נטע, מצדו, היה מודע
לעובדה שנטע (בלשון המעטה) לא מחבבת אותו, אבל, ניחשתם נכון,
זה לא היה איכפת לו. כי אבא של נטע, כמו שאמרנו חברים, הוא
האדם הכי מגעיל עלי אדמות.
כשהיו שני ילדים קטנים מבית הספר המקומי מתדפקים על דלת המשפחה
במבצע "הקש בדלת" ומבקשים צדקה, היה אביה של נטע צורח עליהם
בעצבנות שממנו לא יקבלו ולו אגורה שחוקה אחת. הוא חשב שכול
העניים בארץ אשמים בכך שהם עניים, כי הם פשוט יצורים פתטיים
ועלובים שלא יודעים להסתדר בחיים. הוא היה באופן שיטתי לא זוכר
ימי הולדת. דבר זה קורה גם לפחות מגעילים מבינינו, אך תחושה
קוננה בלב נטע (והיא אף ביטאה אותה לא פעם בפניי) שלא תתפלא אם
הוא זוכר ובכוונה לא אומר מילה. היא אף שמעה פעם מבן דוד רחוק
של המשפחה, שכשאימא שלו, סבתא של נטע, נפטרה, נדיר לא ישב
שבעה. כששאלו אותו למה אינו מכבד את זכר אימו בהתאם למסורת,
היה עונה שהיא במילא הייתה כבר זקנה ושהגיע לה למות. כשהפך
למבוגר שנא ילדים. הוא בילה שעות ספורות בחודש עם ילדיו, פשוט
מכיוון שהיה טוען (בין גרעפץ לפלוץ) שהם מעצבנים אותו יותר
מדי.

יום אחד הייתה בטלוויזיה תוכנית מטעם ארגון צדקה גדול בארץ.
היא הוקרנה לרגל יום התרמה מתוקשר ונרחב לאוכלוסיות נזקקות
בישראל. השעות היו שעות אחר הצהריים. נדיר ישב על הספה ברגע
נדיר של שהייה בבית וזיפזפ בין הערוצים להנאתו. נטע ישבה באותה
שעה בספה הסמוכה וניסתה להכין את שיעורי הבית באנגלית שהוטלו
עליה באותו יום. במחווה מאד לא אופיינית ותמוהה מצד נדיר הוא
עצר בתחנה שהקרינה את תוכנית איסוף הצדקה הזו. התזמון פעל כמו
במטה קסם. בדיוק הוקרנה כתבה, שמטרתה הייתה להראות לצופים עבור
מי נאסף הכסף. ילד בן עשר ש... איך נאמר... הנימוסים ממנו
והלאה נראה על המסך. הוא היה ילד מגעיל, גס רוח כזה, שתקע
נאדים וצחק על כך בקול גדול שנייה אחר כך. ילד שראית על
העיניים שלו שהוא אוהב להסתבך בצרות, שאוהב להציק לילדים
האחרים ולהתעלל בבעלי חיים. המגעילות כל כך קרנה מנשמתו עד כי
היה ניתן להבחין בה בעין בלתי מזוינת מקילומטרים. למרות
שהעיתונאית ניסתה להראות את הצד החיובי שבילד ולטשטש את רמת
המגעילות שלו, היא לא הצליחה. אין לדון אותה על כך, כי זו
הייתה משימה קשה מאד. הילד היה יתום, אך ספק אם הייתה לו אם
הייתה זו מסוגלת לראותו באור חיובי. הוא חגג באותו יום את יום
הולדתו העשירי. שאלות העיתונאית והאווירה לאורך כל הכתבה הייתה
מרגשת. לפתע, בחשאי, שמה לב נטע איך אביה מזיל דמעה. כן, אתם
קוראים נכון. נטע שפשפה את עיניה בחוסר אמונה וכששבה לפקחן
עדיין נתקלה באותו מראה הזוי: אבא שלה, נדיר... בוכה!!!
באותו הרגע נבלע הטלכרט (אפילו שהם אף פעם לא נוהגים להיבלע)
והיא הבינה שכל מה שהיה נדרש בכדי לרגש את אביה כל השנים הללו,
היה להציג בפניו משהו נדיר במגעילותו - בדיוק כמוהו ואף יותר.
אותו ילד קטן ומבחיל גרם לכך שנדיר יזדהה עימו וסיפורו נגע
בנקודה נסתרת ביותר בליבו. נטע הבינה שאם כבר יש אדם מגעיל אחד
בעולם, אז עדיף שיהיו עוד כמה כדי שיהוו אמצעי לגעת בליבו
ובדרכם המגעילה שלהם להפוך אותו ואותם יחדיו לקצת פחות
מגעילים.

ואם אתם שואלים אם אבא של נטע תרם לארגון צדקה הזה בעקבות
הסיפור המרגש? לא ולא. הוא מחה את הדמעה, נבוך מזה שנטע הבחינה
בה וצעק את אחת מהקלישאות שלו על פתטיות העניים הבלתי נסבלת
בארץ והמשיך לזפזפ לערוץ הבא.
ככלות הכול, לכל דבר יש גבול, אתם מבינים.