הכל התחיל לפני חמש שנים, כשענת ישבה מולי באוטובוס.
בהתחלה היא נראתה כמו כל בן אדם רגיל שיושב באוטובוס ומחכה
לתחנה שלו.
ואז היא התחילה לבכות, אבל ממש לבכות, בכל הכח עם הרבה דמעות
ושאיפות ארוכות של הנוזל הירוק, הרימה את הראש הסתכלה עלי
ואמרה: "זהו החלטתי, אני נעלמת לה מהפרצוף והפעם לתמיד, היא
תצטער על זה... או הו כמה שהיא תצטער על זה..."

כבר אז הבנתי שזה סיפור ששווה לעקוב אחריו "כסאח עם אמא?!"
שאלתי והיא המשיכה לבכות "גם כן אמא - אם יהיה לה אכפת בכלל
שתבוא לחפש אותי בגואה".
אחרי שבועיים טסנו ביחד לגואה, רק שהיא לא ידעה שאנחנו ביחד.
היא תכננה להיתקע באיזה אשראם חצי שנה, עד שאמא שלה תבוא לחפש
אותה ולי, לא היה אכפת לשרוף שנה בשביל סיפור כזה גם ככה לא
עשיתי טיול אחרי הצבא.

עברה שנה ועוד שנה והיא ישבה ושתקה, רק לפעמים דיברה לעצמה
כשחשבה שאף אחד לא שומע, היא שלחה לאמא שלה מכתבים שופכי לב
ואני כתבתי לאמא שלי פתק קטן, למקרה שחס וחלילה תבוא לחפש
אותי, רשמתי לה "אני שותקת כבר שנתיים - אל תהרסי לי" והיא
בטוח תבין ותלך.

חודש אחרי הטיסה, אמא שלה אושפזה בבית חולים לחולי נפש.
איזה דפוק אחד צילם כתבה על שבט של שרוטים ששורפים את עצמם
והיא נכנסה לסרט שראתה את הבת שלה שורפת את עצמה למוות.
ורק אני ידעתי, שהבת שלה דפוקה, אבל לא עד כדי כך.

בשנה החמישית, עד שהתחלתי להתחבר לבודהה ולהבין פחות או יותר
את תורת הגוף והנפש של הזרם ההינדי, נמאס לה וחזרנו לארץ.
היא לקחה מונית מהשדה וחזרה הביתה עם זר פרחים ושמפו נגד
קשקשים ואני אחריה, ידעתי שעוד קצת ויש לי סיפור מרגש שמוכיח
הכי טוב את נאמנותי לעקרונותיי העיתונאיים והספרותיים.

הבית היה מבולגן, צעצועים על הרצפה, רהוט חדש שלא הכירה ובעיקר
את הבן אדם השמן שישב על כורסת העור באמצע המטבח, היא לא
הכירה.
" מי אתה?" היא שאלה וכשהוא שאל את אותה השאלה היא דרשה לדעת
"איפה אילנה?" הוא אמר לה שזו לא הכתובת כבר ארבע וחצי שנים
ורק רצה לוודא בינו לבין עצמו שהוא מבין נכון "את הבת שלה?"
הוא שאל והיא אמרה שכן "הבת שלה - ענתי?" והיא שוב אמרה שכן
וכדי להיות ממש בטוח הוא שאל "את חיה?" ואני החזקתי את עצמי
מלהתערב.
"לא!! אני מתה רק באתי לאכול אורז ושעועית ואני חוזרת לאדמה...
נו תגיד לי כבר איפה היא?"

חבל שאי אפשר לדייק במילים ולהעביר על כתב לקורא הנאמן את מראה
הפרצוף המבוהל שלה כשהיא שמעה איפה אמא שלה ולאחר מכן איך הוא
הפך לכמעט משועשע כשהיא שמעה אילו נסיבות הביאו אותה לשם.    
                                           
"אני אליהו, חבר של אהרון, הוא משכיר לי את הדירה" הוא הציג את
עצמו ואת החוצפה שיש לו לגור אצלה בבית.
"אהרון דוד שלי?" היא שאלה ואני בטעות עניתי לה בעצמי.
הוא הציע לקחת אותה לראות את אמא והיא הסכימה לטרמפ.
אני עצרתי מונית והסכמתי למחיר מטורף של 70 שקל.              
   

רק בארץ התחלתי להרגיש איך כל הסיפור הזה נכנס לי לכיס וכמה
המחירים יכולים לעלות בחמש שנים.
הגעתי דקה אחריהם והספקתי לשמוע אותם מתווכחים עם השומר וכמעט
פספסתי את הבוקס שהיא נתנה לו לפני שהם נכנסו.

מבחוץ מוסד לחולי נפש לא נראה כ"כ סימפטי ואני כמעט בטוחה שגם
מבפנים זה כך.
בכל אופן השומר לא נתתי לו להיכנס גם אחרי שנתתי לו בוקס.    
   
פתאום יכולתי להרגיש איך סיפור שלקח לי חמש שנים לכתוב, עומד
להיתקע לי בלי סוף.
ולמרות שאני תמיד יכולה להמציא סוף לסיפור אם חסר, אני מעדיפה
לא לספר דברים שאני לא יודעת.