הכל נורא באויר כזה...את לא רואה?
לא מצליחה לחזור לעצמי..לא מצליחה לחזור בכלל.
אני מנסה לחשוב...לא להבין (אי אפשר להבין דבר כזה)
לחשוב על מה...מה השתנה?

שמענו ביחידה שמועה... משהו קרה.
ידענו על שני הרוגים... כמה פצועים... לא ידענו כמה פצועים.
ישבנו בחוץ וחיכינו לתשובות מהחמ"ל. הם בעצמם לא ידעו יותר...
עדיין.

אין דרך לכתוב את זה אין דרך שבה אפשר לתאר את המילים המספיק
מביעות המספיק מביעות... את ההרגשה שאינה בדיוק עצב, היא סוג
של שקט... שאין מה לומר.

החמ"ל הודיע על פלגות... פלגה א'.. לא פלגה ד'... ושוב תיקון
פלגה א' סופי.
צוות ב'. ושיט הוא נמצא שם.
טוב מה הסיכוי שדווקא לו קרה משהו?
ואז מהשלישות הגיע רשימת שמות... ספק הרוג בטוח פצוע.
ישבתי בפנים תוך כדי שכולם ליד הדלת בחוץ מסתכלים על הרשימה
ואז מפנים את הראש אלי... חברה שלי התקרבה אלי ולקחה אותי
לצד.
אמרה לי שהוא ברשימה.

כל העולם פיתאום התמלא שחור.
שחור עד שאמרו לי פצוע קשה.

אז ברור שאני באיזשהו מקום עצובה... כי זה עצוב.
ברור שאני נראת מבועסת... כי אני שקטה.
ומה שלא ברור בכלל... זה מה כל זה ביחד... מסוג של בלבול,
הלם?
ואם בכל זאת הבנה בלי אשליות.

ההלויה היתה בערב של הרוג אחד... הנחתי זרים.. וראיתי את הארון
ניכנס לאדמה, את הצוות בוכה... ממש בוכה... כולם בוכים... חלק
גדול מכולנו נשבר.
ההלוויה השניה היתה יום למחרת. שוב הכל.

אם ישאלו אותי מה אני מרגישה עכשיו אני לא אדע מה לענות.
מצפים לשמוע שאני שבורה...אומרים לי להחזיק מעמד...
אבל אני לא בדיוק צריכה. אני פשוט שמחה שהקרוב לי יותר לא
נהרג. ואולי אני מרגישה רע... רע על שאמרתי דבר כזה.

נסעתי לבית חולים... הוא ניראה לי בסדר.
הייתי שם כמעט כל יום וגם שבוע לאחרי.

מה שבטוח... משהו השתנה...

משהו ממש השתנה.