כמו בכל יום, היא נכנסת למשרד,
לובשת כפפה לבנה על היד,
חולדה קצת חולה שיוצאת מכלובה,
מנסה ללקק את הדם מזנבה.

ארנבת חירשת בוכה מדמעות,
שורף בעיניים, אבל הן לא יורדות,
ואי אפשר לברוח,
כי התיבה הלבנה לוחצת,
אין לאן לקפוץ גם לא אם היא נלחצת.

כי בכל מקרה, אנחנו פה למטרה טובה -
אנחנו פה כדי את לכולם להזכיר,
גופתם של אילמים בשם המדע,
כלל לא חשובה, כלל לא חשובה.

החתול מצונן, ואפו נחצה,
שורט בקצה כפתו את הכלוב -
הם איבדו כל תקווה,
ליילל או לנשוך,
הוא ממילא מזמן כבר עזוב ועלוב.

ואם יילל אז הקוף יתחשמל,
ואם הוא יתחשמל הארנבת תצרח,
ואם היא תצרח החולדה תינצל,
מכמויות אדירות של טבק מלוכלך -
והכל לבן, הכל נקי, והכל שקט במקום -
הכל נדם, הכל תמים,
וזהו שוב סופו של היום.

אי אפשר לצעוק כי לא שומעים,
אי אפשר להתחנן כי הם לא מגיבים,
אי אפשר להביט כי הם לא מסתכלים,
אי אפשר לבכות, כי זה שורף.

ואור המנורה כבה, ואי אפשר לישון -
היא איבדה כל תקווה למלמל או לנשום,
היא רק קצת בוכה בסופו של היום.
צווחה לא שומעים צעקה דיי אילמת,
עין חיוורת, פרווה אדומה,
נורה מחשמלת, גורה די קטנה.

גם כשההיא בכפפות הלבנות עוזבת,
בסופו של דבר היא תביא עוד ארנבת.