בטח היא אמרה יותר מדי דברים
יותר מדי שטויות
ובטח היא הייתה צריכה לשבור כמה כללים
לטעות כמה טעויות
ובטח לא היה לה זמן
בטח לא היה לה זמן לעצמה...

בטח נשאבה לחור שחור שהיא יצרה לבטח
ובטח שלמדה, את הלקח היא למדה
על בשרה, לגופה, לנצח.

ולא, לא נשארת...

בטח היא ידעה יותר מדי דברים
יותר מדי סודות
ובטח התפרצה כבר פעמים ספורות, עורמת עזבונות...
ובטח שקרסה, כבר מזמן היא לא שלמה
כבר מזמן היא גוררת ונסחבת לעצמה
ובטח בתולי העיר העכורה היא מחפשת - אך לא תמצא...
ובטח בוקר עוד יום, מתנפץ לו עוד חלום
משתחררת עוד פיסת רקיע
(האם לשם אגיע?)

בטח היא כתבה יותר מדי שירים
יותר מדי שורות
ובטח כשהיא לא רואה, עוד דמעה שקופה נושרת
בטח שעכשו חולמת...
עורי, זה לא זמן מתאים לישון
זה זמן להקיץ מהחלום

בטח שחלמה יותר מדי שדים
אלף פרצופים וכינורות
ובטח היא פורטת, לפעמים היא מתאפקת
לפעמים היא גם כועסת, לפעמים גם מתייאשת
ובטח היא נותנת, את כולה כשהיא נותנת
ובטח מתרככת, בטח מסלקת...

איך שהיא זוחלת מיאוש אל הבשר
מקלפת ועוטפת את עצמה בקרום
ואיך שהיא מודדת צעדיה, מתנדדת
ושוב היא מתעטפת לה בכלום.

ובטח היא עוזבת, את כולם
איך היא נוטשת, בטח מסתלקת
בעצם מעצמה...