לפעמים אני חושבת שאם יש משהו שיהרוג אותי
זאת לא תהיה אזהרה נקמנית ממשרד הבריאות שליוותה את עננת העשן שאפפה אותי במשך
שנה וחצי,
גם לא אחת משריפות הענק שרוקדות סביב הכפר מדי קיץ,
שום שילוב של מכונית וחריקת בלמים שאיחרה להגיע,
אפילו לא מישהו שתיחמנו אותו תמורת כמה בתולות
או טיל מבית היוצר לבנון
  אלא מה, שכל בדיקות הדם שעשיתי מימיי פספסו, או שמא העדיפו להתעלם ממנו.

ואם לאיידס עדיין אין מזור, מי יודע כמה זמן אני עוד אאלץ להתייבש בתור.

-

אני לא נהנית [כשזה גורם לאנשים לפרש אותי לא נכון] מלהיות אדישה ובטח לא
מימים של צונאמי-ציניות [שארסיים להפליא כשהם חוברים לאדישות. אני לא מתכוונת
להכיש]. יש רגעים שפשוט הייתי רוצה להקליט את עצמי בבית עם טקסטים מוכנים
מראש. בשחור על לבן אני מסתדרת מצויין. הקלטות ייערמו לשמיים, כל אחת
לסיטואציה אחרת. אני יכולה כבר לחשוב על קטגוריות. בשעת הצורך אגיד איזה קלטת
יש לשלוף ואיפה לוחצים פליי. זה לא יגרום לנמלים לצלול  למחילה או לקירות
להישאר זקופים, אבל לפחות למילים לצאת.

-

צלליות של צבע, מריחות של אור, ברק ורשף
הם לא הכל.