ההאוט-סיידר, יראה אותך בצבע שונה
ישמיט קווי מתאר במבט
יבהיר ויעכיר נקודות בגופך
יאחד ויפורר גוונים ושוליים,
עד שדמותך חדלה מלהיות דמותך.
-
אני, שלעד דוגלת ב" אסור למחוק את העבר, צריך ללמוד להשתמש בו " ,
ועוד מילים שהמרכאות מיטיבות איתן, מסדרות להן את השוונצים שחורגים מהמחלפות,
מנגבות את משיחת האודם שהסיגה גבול, מפדרות בטפיחה פייתית את האף,
רק רוצה למחות רגע אחד מהתודעה, רק רגע אחד ודי, הוא כבר יעשה את שאר העבודה
בשבילי. פיסת פלסטיק בגודל גפרור, אחת ויחידה, ברגע שאצליח לשלוף אותה מהעדר-
בתנועת שרשרת מהוקצעת תהדוף אחריה את הבאה, וזו את שכנתה. כמו שפעם היינו
משחקים דומינו-ראלי אצלי בסלון בשבתות וחגים, או סתם אחרי-צוהוריים של תמימות.
בונים שיירות ארוכות, מפותלות וסבוכות זו בזו, ולקריצת רסיס שובבות מניפים
אצבע ומתחילים מאפס. כשכל המלבנים ישכבו בלא נוע על המרצפות הקרירות, שומרים
על גבול אחיד, אף אחד לא זוקף קומה, לא מגיע לקו הראייה שלי- אז, אולי אז-
אוכל באמת להדחיק. למחות. להשכיח. והכל יהיה דחוק הצידה, יחבא, ישכך.
רק את אותו הרגע
לחלוק עם מישהו אחר סיגריית וניל ראשונה במרפסת,
להיות עסוקה מכדי להגיע לאותו יום ההולדת,
ואולי עלי לנבור מעט יותר אחורה-
להישאר בבית באותו לילה של אותה מסיבת פארק  
כך באמת אוכל להיות זרה לך. כך באמת תוכל להיות זרות הדדית.

כך אוכל להפסיק להימחק.