|
מכתבים מוחבאים במגירה
מוכתמים בצבעי הארגמן והמים
היד כבר נשברת מרוב כאבים
הלב שולח מסרים.
המראה של הבכי אינו נשמע
זעקתי שותקת
בתוכי צורחת, אבל בחוץ בשקט.
השקט שנשמר בתוך המגירות.
מוכתם בצבעים. לא בצבעי הקשת
השקט שאני מחכה שיהיה לי בפנים
מצפה לי בתוך המגירות.
אני עם עצמי, לבד
ביחד איתך, אבל לבד.
למה?
כי אני לא בורחת למקום של הכאב. |
|
|
- על מה את
מתחרטת?
"על המכנסיים
הלבנים ההם
מקסטרו. מאתיים
חמישים שקל
בשביל מה?
להיראות כמו
איזו ג'יי לו
מהשכונה עם תחת
בגודל מזרח
ירושלים".
- לא, משהו
משמעותי שעשית,
ואת מתחרטת
עליו.
"אה, אז מלחמת
יום כיפור".
(מתוך הראיון
האינטימי
והבלעדי עם איזה
אחת. בקרוב). |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.