אני שוכבת שם איתו, העיניים היפות האלה מתבוננות בי, היד שלו
מלטפת את גופי, לטיפות עדינות שכאלה. לאט לאט היד שלו מחליקה
אל מתחת לחולצתי, כשאני חושבת על זה, בחרתי בכוונה את החולצה
השקופה הזאת, אז למה זה לא נוח לי?
השפתיים הרכות האלה מנשקות נשיקות זהירות כאלה, של נוגע לא
נוגע, וזה יכול להיות נעים רק שפשוט חם כל-כך בחוץ, ניראה לי.
לאט לאט הנשימות שלנו נעשות כבדות והוא מתחיל להיות קצת פחות
עדין שזה מדליק אותי אפילו, ניראה לי שאני רטובה כבר.
אני מלטפת אותו בצורה חושנית כזאת, אני יודעת שזה מדליק אותם,
אז אני נהנית לעשות את זה, עם המבט הסטלני שלי, מרגישה גמורה.
אנחנו מתקדמים בקצב מסחרר, החולצה כבר על הריצפה וצריך רק
לספור כמה שניות ודרכם של המכנסיים הנמוכים שלי יהיו כדרכה של
השקופה.
הוא חושב שאני רוצה אותו כמו שאומרים - כאן ועכשיו, אך לרגע קט
אני נעצרת ומביטה בדבר שיש מולי ואני מבינה שזה לא אתה, ואתה
אף פעם לא תהיה פה שוב, פה, בתוך גופי.
הוא בכל אופן לא מרגיש עכשיו כלום כי עם הזמן מבינים שמבט הוא
דבר שלומדים לעשות עם הזמן, ולי יש כבר דוקטורט במבטים אחרי
שהותרת אותי ללא מבט אמיתי, אז אני מחייכת חיוך מרוצה של
"תמשיך , תמשיך כי זה עושה לי טוב".
אני מנערת אותך מהמחשבות שלי לרגע ומתמקדת בשערה שנשרה מראשי
על הבלטות הלבנות בחדרו, אתה היית מתעצבן שהשארתי לך מזכרות
כאלה בחדר, על הריצפה, על המיטה, על החיים שלך.
הנשימות שלי נהיות גם הן כבדות, אני מרגישה סיחרור של תשוקה
מעורבת באלכוהול, ואני לא יכולה לעצור זאת. הן לא נותנות להנות
לרגע, גם שאני שיכורה ולא חושבת על כלום הן הורסות את הכיף,
דמעות מזדיינות.
אז כוס אומו אני בוכה, וכן אף אחד לא יעצור אותי עכשיו מלבכות,
לאף אחד אין את הזכות לנער אותי ולכעוס על שאני בוכה, להגיד לי
שאני בוכה יותר מידי רק כי אתה לא מסוגל לראות את העיניים
היפות האלה, ותודה שהעיניים שלי הכי יפות שהן רטובות.
הזין שלו כבר עומד, אבל הוא נעצר לרגע, כאילו לא מבין.
איך הוא לא מבין למה אני בוכה, איך אתה עושה את זה כל הזמן?
וזה גורם לזונות להתפרץ שוב, הפעם עם יותר כאב.
אז אני בוכה, כי מה איכפת לי, הוא גם כך לא יצליח להסתכל עליי
פשוט ולהבין מה כואב, איך אתה עושה את זה לעזאזל, אה תגיד לי?

הוא מחבק אותי ומאמץ אותי לגופו הגדול, אני אמורה להרגיש כרגע
שברירית אך בטוחה, ולהפסיק לבכות?! אני אמורה להרגיש עכשיו את
החיבוק האבהי שלו, שהוא כאן בשבילי?! אה?!
אז אני מצטערת לאכזב אותו ולהגיד לו שזה לא עושה לי כלום ואני
רק מרגישה בחיסרון שבגופך הצנום, שם כשאתה חיבקת אותי ובכיתי,
ידעתי שהגוף הזה גם הוא מסכן, גם הוא סובל בדיוק כמוני, וגם
הוא לא שרירי וגם לו אין כוח, אז זה גרם לי לחייך, אבל אני
בוחרת במקום זה להגיד לו שאני פשוט עייפה וסתם נזכרתי בחבר
הקודם שלי.
הוא מתבונן בי בעיניים רחמניות כאלה ואומר לי שהוא הכי מבין,
שהוא לא לוחץ עליי, שהוא היה במקום הזה ושזה בסדר, בלה בלה בלה
בלה. אני מהנהנת בראשי ומחייכת, הדוקטורט עשה את שלו והוא מניח
לי, אך כמה שאני טובה בזייפנות.
אני מסתירה את עיניי, בלי שהוא ירגיש כמובן ואני ממשיכה להביט
בך בעמקי ליבי, בעיניים האלה הלא מרחמות שכל-כך אני אוהבת,
בשפתיים האלה שיוצא מהם צליל נעים כל-כך, מהידיים הגבריות האלה
שמנערות אותי בחוזקה ומהגוף הצנום והרזה הזה שגורם לי להרגיש
חזקה, אני כבר לא בוכה, זה סתם כואב.
אני מחבקת אותו חזק מניחה את ראשי על החזה אצלו, ונשארת לישון
אצלו היום כי לא בא לי לישון היום לבד.