את זוכרת, ימים ולילות של זיעה,
שכחת כבר, איפה אני ואת.
את מעופפת לך עם האוויר,
ואני, מקיא את הול.

מדהים כמה מחשבות המוח יכול להכיל.
את והוא, אני ואת,
את וההיא מהסרט,
ואני והוא בחדר אחד עם אקדח.

אני חושב שלא עליו אני כועס,
ובתוך תוכי, גם לא עלייך.
אני כועס על אימא ואבא.
שהכירו.

עוד כמה מילים וזה נגמר,
עוד כמה מילים.

ימים עברו, הלילות בקושי,
וכל פעם שהשקט משתלט על חדר,
את תופסת מקום לידי במיטה,
וחופרת לי בזיכרונות.

האצבע שאני אוכל, נמקה לאיטה,
ואני איתה. כמו הלב שלך.
ואין מקום לחיבוק, או לנשיקה,
ואין מחילה לילד שחרד מכלום.

עוד כמה מילים וזה נגמר,
עוד כמה מילים,
שתכתוב לפני השינה,
וכל פעם תקווה שאלה יהיו המילים האחרונות,
לפני השינה האחרונה.

עוד כמה מילים.