פעמוני הכנסייה של הר הזיתים מקפיצים אותו. אף אחד אחר לא
מתייחס אליהם, למרות שהם מהדהדים חזק במיוחד בחדר הזה. הוא
מוריד את הראש בחזרה על רקע הצלילים הרועדים, ועושה את עצמו
חושב עליהם, תוך בהייה ברצפה. הפעמונים מצלצלים פעם אחת והוא
במבחני הכניסה לפני ארבע שנים. כותב עליהם במבחן המעשי.
הפעמונים מצלצלים צמד שני והוא ברומניה. גברת ברטה השכנה אומרת
שצלצול אחד הוא ללידה, שניים לחיים ושלושה למוות. הוא מנסה
לספור. הוא מרים את הראש והוא שוב בשנה הרביעית בכתה המרוחקת
הזאת, כל כך קרוב לפעמונים. השיעור הוא שיעור אחרון ללימודיהם
של רבים מהנוכחים וכדי לציין את זה, מישהי הביאה קופסת עוגיות
ופתחה אותה על השולחן של המורה. קופסה אחת של עוגיות בשביל
ארבע שנים.
פתאום הוא נוכח לגלות שאין בעברית מילה המתארת צלצול של
פעמונים. בהונגרית למשל יש מילה המזוהה רק לצלצול פעמוני
כנסייה - מעין הטייה של המילה 'פעמון' לצורת פועל, כמו
"פיעמון" או מילה דומה אחרת, כך שכשהונגרי אומר: "מפעמנים
עכשיו", סביר להניח שהוא מתכוון לפעמוני כנסייה. עכשיו
"מפעמנים" מעבר לוואדי והצלילים המהדהדים עד לכאן, גוררים
אסוציאציות שבתורן, גוררות מילים. מילים וביטויים אבודים
מתגלים מחדש, משמעויות חדשות שהופכות אותו שוב לעולה חדש.
הוא לא אוהב את התחושה הזאת כי היא טומנת בחובה רמיזה לזרות
מוחלטת ונצחית. הוא מתנצל בפני עצמו על הכבדות שבמחשבה ומתרץ
בכך שלא הצליח לחשוב על אריזה יותר נגישה. כל ארבעת השנים
הללו, והנה משהו אחד שאי אפשר לשנות לו תדמית.
פתאום הוא נזכר שבאנגלית יש מילה ספציפית המיוחסת לצלצול של
פעמון - Chime. מילה שבעברית תיתרגם למשהו כמו "לעשות דינג
דונג". כלומר לכלום.
עוד צמד צלצולים. הוא בעתיד, ומיכל אומרת לו שהציורים של
ולאדילן נראים כל כך גלותיים. המילה המכוערת הזאת. הוא מתעצבן
אבל בהגזמה- הם באמת גלותיים. עוד צמד צלצולים. עוד קצת בעתיד.
הוא כותב קורות חיים וחושב כמה מוזר זה לכתוב את שמה של עיר
הולדתו בעברית, ועוד לשלוח את זה בפקס אל המרחב.
הוא יודע למה הוא כאן. מאותה סיבה שכל האחרים כאן- להראות שהם
לא מוגבלים לתחום אחד, כמו קומיקאי שיודע רק בדיחה אחת באלף
וריאציות, להראות שיש בהם קצת יותר... עומק. ובכל זאת, זה לא
כל- כך בא. דלת מרתף הרגשות לא נפרצת, הפעמונים משאירים אותו
רחוק. וכולם כל כך להוטים, אין לו שום סיכוי. הפוזה הזאת של
הטיפוס השקט והחזק, היא לא משהו שהוא לקח על עצמו מבחירה.
אפילו הקלישאה "שקט וחזק" היא גלותית. באה מהגלות, באדיבות
הסרטים והמדיה ותורגמה בשקט, בחוגים סודיים ובחוסר דיוק. המים
השקטים שלא יחדרו לעומק של יותר מלחישה, רק יטפטפו להם על פני
המשטח עד שינוערו הצידה על ידי הטווח הרחוק. ומה זה בכלל
"חזק"? הוא בספק אם בארבעת השנים הללו, אמר בשיעורים מספיק כדי
למלא ביקורת מרצה אחת, ובבית ספר לעיצוב, שבו הדיבור על העבודה
חשוב כמעט כמו העבודה עצמה, זה לא טוב. הוא זוכר אלפי מקרים
שבהם יכול היה להציל את עצמו רק ע"י אמירת הדבר הנכון בזמן
הנכון אבל אצלו זה פשוט לא קרה. לא הדבר הנכון, מה שזה לא
יהיה, ולא כל דבר אחר.
עוד צמד צלצולים מהדהד דרך החדר האפאטי. כתה ט', והיועצת באה
אליו להתנצל על שחשבה בטעות שהוא שייך לכיתה הטיפולית, בגלל
חוסר השתתפותו בשיעורים.
כשזה כן בא, המילים הנכונות, בתנאי המעבדה של הזמן והמקום
הספציפיים, הן באות כמו אבני דומינו, בגל ובכמות בלתי נשלטים
ובספונטניות הרסנית וחסרת חוקיות. שלא כמו הפעמונים, המצלצלים
כמו ילדים אירופאים טובים, פעם אחת בכל טלטול.
פעמוני הר הזיתים משחררים צמד אחרון והוא שוב ברומניה. בעצם,
איך אפשר בכלל לספור אותם? איך יודעים שהצלצול מסמל לידה? מתי
הוא מסמל מוות? הוא נזכר שצלילי פעמונים הפחידו אותו כשהיה
ילד. הוא ביום הראשון שלו בארץ, ביום הראשון בלי פעמונים. השקט
הטעון. ואז הוא בהווה. צלילי פעמונים עדיין מפחידים אותו, אלא
שהפעם זו הסמליות שלהם ולא הצליל עצמו. שלבי החיים, המעברים,
הסוף וכל אלה.
הוא מבין ש"לפעמן", או "לעשות דינג דונג", לעולם לא תהיינה
מילים בעברית. גם לא תהיה לעולם מילה אחרת בעברית, שמשמעותה
"צלצול פעמונים". זהו מאבק אבוד מראש; יש דברים שפשוט לא יעברו
לעברית ולא יעזור שום דבר.
הוא לא מרגיש כלום לגבי זה. הוא קם, לוקח עוגייה ויוצא אל
המסדרון הארוך.






(זה סיפור קצר, גנוב סגנונית מקורט וונגוט, שכתבתי כתרגיל
סיום לקורס כתיבה בשם "מוזיקת המילה" בבצלאל שנה ד')