היום יצאתי עם כמה בנות מהעבודה לאיזה פאב. "ליידיס נייט", הן
קראו לזה. ליידיס עלק. ברגע שנכנסנו למקום, כל אחת כבר שלחה
מבטים ופלירטוטים לכמה בחורים וכך יצא שנשארתי לבד, מקשיבה
למוזיקת רוק גרועה מהניינטיז. אז שתיתי. ופתאום שמתי לב אליו.
הדכאון שלי יושב על הבר, בצד הכי שמאלי ושותה וויסקי מאלט
בלגימות קטנות. והבנתי שזה הוא. הוא רק חיכה שאני אפול בגלל
שטות כזו או אחרת ואבוא להתנחם בזרועותיו.
לא עבר הרבה זמן מאז שראיתי את הדכאון שלי אבל גם היום, כמו
בכל פעם הוא עם הגב אליי, זר.

משחק אותה כאילו לא התראינו לפני חודש בהלוויה של הכבוד העצמי
שלי. ניגשתי אליו מאחור, מנסה להיראות הכי טוב שאפשר בהתחשב
בכמות האלכוהול בדם שלי. אני יודעת שהוא רוצה אותי, במיוחד
שהוא ככה, עושה כאילו שהוא לא. הוא רצה להזמין אותי לשתות אבל
ידעתי שבמילא בסוף אני אסיים איתו את הלילה, אז הזמנתי חשבון
וקמתי לכיוון היציאה. וככה סיימתי עוד לילה עם הדיכאון שלי.
אני כמעט בטוחה שזה היה הוא.