באופק יש תקווה,
באופק יש עתיד,
בבוקר לא נמות,
והעתיד קרב.

ובוקר לא יגיע,
ואופק רק תקווה,
וצבע הרקיע,
ישאר אפור.

וזעקות בלילה,
חולשות כל יום יותר,
תינוק שרק נולד,
מחר, הוא יקבר.

קריאות ליל אמש,
הבוקר, הן שקטו,
תני הערבות,
הלילה, הם שבעו.

ובוקר שהגיע,
הוא אופק בלי תקוות,
והבוקר לרקיע,
עולות עוד נשמות.



מוקדש, כמו תמיד, לכל הילדים האפגנים שסובלים ממשהו שלא אשמים
בו...


נובמבר 2001