נשכבת על דשא ירוק, קצור ולח, נותנת לחלקי גופי להרטב קלות מן
הטיפות אשר על הדשא. לא אכפת לי.
אני עוצמת לרגע את העיניים, לא חושבת על כלום ואז פוקחת אותן
לאט - לאט. מעליי שמיים צלולים, צבועים כחול כהה, כמעט שחור,
אשר מתפרסים לאורך מרחקים עצומים אותם איני מסוגלת למדוד כלל.
בתוך השחור ישנן נקודות של אור, נוצצות, בוהקות, קורצות. אין
דבר יותר שליו מאשר להביט בשמי הליל, בכוכבים, לשמוע את קולות
הצרצרים, את הציפורים, את קולות הדממה, אך למעשה איני רואה את
השמיים בצלילות, מעליי ישנו עץ גדול, אשר ענפיו מתפרסים
למרחקים אשר מסוגלת אני לאמוד ולראות. שמי אינסוף מעלי, אך ענף
חזק חוסם את דרכי אליהם.

למרות המחסום, אני ממשיכה להביט, מנסה לראות את האינסוף דרך
מעטה העלים, דרך המציאות, תוהה לעצמי האם שווה להזיז את עצמי
כמה מטרים ימינה ולצפות בשמיים צלולים. בסופו של דבר אני נשארת
באותה נקודה.
לא אכפת לי. הכל שלו מדיי בשביל לזוז. נהייה מעט קר, רוח הליל
נושבת על גופי החשוף, שערותי מתחילות לסמור מעט, שפתי רועדות
במקצת. איני עושה עם זה דבר, ההרגשה הזאת ממחישה אצלי במקצת את
חולשתו של האדם, את חולשתי שלי. אני יודעת שאני יכולה להביא
לעצמי משהו חם ללבוש, אך אני לא עושה זאת. לא אכפת לי. הכל שלו
מדיי בשביל לזוז.

אני נהיית עייפה במקצת ולא נלחמת בעייפות, אני נותנת לעצמי
להירדם ולחלום. בחלומי אני נשכבת על דשא ירוק, קצור ולח, נותנת
לחלקי גופי להירטב קלות מן הטיפות אשר על הדשא. לא אכפת לי.
בחלומי אין עצים מעליי, אני עוצמת את עיניי, וכאשר הן נפתחות
אני מוצאת עצמי מתבוננת בשמיים צלולים, צבועים כחול כהה, כמעט
שחור, אשר מתפרסים לאורך מרחקים עצומים אותם איני מסוגלת למדוד
כלל. אני מתבוננת בשמיים ובכוכבים. שמי אינסוף. דבר אינו חוסם
אותי, ואני מרחפת, מרחפת אל האינסוף, מתרחקת מן הדשא הירוק,
הקצור והלח.
לא אכפת לי.