כבר בתחילת אותו ערב, התיישבתי במרכז, הוצאתי את הלב והחזקתי
אותו בין זרועותיי, על הברכיים.
במהלך הערב הם ניסו את כוחם בפגיעה במטרה, לפעמים החטיאו וחצים
שרקו מעל ראשי ואחד גם פגע לי באוזן ומאז הם צוחקים עלי שאני
לא שומע טוב באוזן אחת. בכל מקרה חלק מהחצים גם פגעו במטרה
ובכל פעם שזה היה קורה הם היו מאיצים בי להוציא אותם כדי
שיוכלו לנסות שוב בלי שהחץ ישנה להם את זווית הפגיעה.  
החלק הזה של ההוצאה היה עבורי הקשה ביותר (משום מה מהפגיעות לא
התרגשתי יתר על המידה), אבל להוציא חץ שתקוע בתוך הלב זה כבר
סיפור הרבה יותר קשה וגם כואב.ברגעים המתים בהם ניסיתי להוציא
את החץ הם שעשעו את עצמם ממראה הפנים שלי וטענו כל הזמן שאני
נראה כאילו אני עומד לחרבן.

בתוך כל הכאבים הצלחתי להגניב מדי פעם חצי חיוך והתפללתי לכמה
רגעים של החטאות  - רציתי להרגע קצת מהפגיעות. בהמשך הערב
הפגיעות שלהם נעשו מדויקות, כל צליפה בול וזה בלב - זה כואב.
בשלב מסוים הצעתי לשנות את המטרה כך שינסו  לצלוף ביד או ברגל,
למען האמת אם הייתי רואה שיש עם מי לדבר הייתי מציע גם  מקומות
יותר אטרקטיביים, כמו הבטן או הצוואר, אבל הם נדבקו לשלהם,
טוענים שהם כבר התרגלו לצורה של הלב והיד שלהם כבר מכוונת. לא
התווכחתי ורק שמחתי שלקראת סוף הערב, בגלל היין והבירות
ההחטאות הפכו ליותר ויותר תכופות ואז, שכמעט והוציאו לעוזי עין
הוא התעצבן ופקד עליי להחזיר את הלב וגם סינן, תסתכל על עצמך,
אתה כולך מטונף בדם. ניקיתי קצת את עצמי והכנסתי את הלב, משתדל
לחבר את הכל כמו שצריך ולא לבלגן את הצינורות.

יצאנו מהבית מודים לאמא של נמרוד, תודה רבה, היה נחמד מאוד.
תבואו שוב בקרוב, היא ביקשה.