מוקדש לזוהר

בצורה חולנית, עייפה מכל מכשול. לשים ראשי על הכר, לעצום
עיניי, ולשקוע. לשקוע עמוק לתוכך. לא מצפה שתבין, אבל שמחה
שאתה פה. יהיו פה הרבה מילים חסרות משמעות עבורך כמו גם עבור
אחרים, זה לא משנה לי יותר. פשוט לנשום עמוק, את העשן, לקחת
אותו לראות ולהרגיש כאילו זה הדבר היחיד שינקה אותי מעייפות,
מעצבים. ללכת בחול, להרגיש איך הוא עוצר את רגליי ועושה אותן
כבדות. אתה לא תבין, לא אותי, לא עכשיו, ולא ככה. אבל יש לי
אותך, באיזושהי דרך מוזרה.
פתאום לפקוח עיניים יום אחד ולהבין שלא הכל פשוט, שיכולת לא
להיות, אבל אתה פה, וזה לא סתם. לא רוצה להבין למה, לא רוצה
לסבך. טוב לי ככה, איתך. שיחת לילה חסרת משמעות שתיקח את דעתי
מהדיכאון התמידי. הילד החייכן. להאמין בחלומות פתאום, לשמוע
שיר ישן ולהזכר בזמנים בהם ישבנו ככה סתם באמצע הלילה ודיברנו
על כלום. והכלום היה מספיק חשוב כדי לדון עליו שעות. אחרי כל
שיחה כזאת מרגישה יותר טוב, כאילו שאתה סופג את כל הרעל שאני
מפזרת, מנטרל אותו. לוקח אותו והוא נעלם.
ואין יותר רעל, ולא עייפות, רק חיוך חולמני על איזושהי שטות.
שטות שאמרת בשיחת לילה חסרת משמעות. משהו שהצחיק אותי בכלל
בטעות. רציתי להודות, על היותך פה, נשארת דווקא אתה מבין כולם
וזה לא סתם. נשארת פה קרוב, ליד. נשאר לרפא, שברי רסיסים של
ילדה עם חיוך שבור ולב מורעל. ילדה שכבר לא יצילו. אבל אתה
נשארת וזה מוערך! לא יודעת איך להודות עוד. אין מילים כדי לתאר
הרגשה כזאת.
מוקדש לילד שהיה עם מספיק סבלנות כדי לסבול אותי, את החלומות,
הסיוטים, הכל. מוקדש לזוהר.