קצת אחרי שסיימו להפגיז את העיר בצהריים
יצאתי מהבית מקולח ונקי (!)
לטיול של אחר צהריים
הרחובות הריחו מאבק שריפה ופחד
והאנשים המעטים שכן יצאו החוצה
לא הסכימו לומר לי שלום
מצב הרוח שלי התחיל להשתפר
(רחובות ריקים בעיר של כמעט חצי מיליון זה יופי טופי)
וכשהגעתי לבית הקפה חלפתי על
קבוצת נשים צעירות שמקימות ארגון התנגדות למלחמה
הייתה שם רוסייה גדולה וצעקנית לבושה שחור
שלא הפסיקה לדבר בקול
וגם שתי נערות פרחים מזדקנות
שעישנו סיגריות תאגידיות
ושתו בירה ממסדית בכמויות
גם הפלסטינית המתאשכנזת שמככבת שטלוויזיה
ישבה איתן
וזה אילץ אותי לקחת את עצמי פנימה
עם הספר של פסואה
כשהתיישבתי לקחתי לעצמי כמה רגעים ארוכים
כדי להתבונן בהן בעיון
כי קיוויתי להבין מהן משהו
לגבי עצמי
והן ישבו שם, בבגדים נאים ומחמיאים
מעשנות לפרקים
ומפטפטות על המלחמה ועל החשיפה התקשורתית
הנרחבת
בה זכו
ואני ידעתי, בדיוק אז, שעמוק בפנים הן יודעות
בדיוק כמו שאני יודע
שבכל מלחמה יש שתי קבוצות עיקריות
שמרוויחות מהדם ומהנשק
על הקבוצה הראשונה והגדולה יותר
איני צריך לספר לך
כל מה שאומר לך לגבי אנשים אלו
יהיה מיותר שהרי אם לא הבנת עדיין במי מדובר
כנראה שלעולם לא תבין
ראוי רק לומר שיש לא מעט אנשים
שקיום מלחמות חיוני להמשך קיומם
בנוחות מרבית
(חשבו יצירתי, הם רבים)
אבל תמיד ישנה עוד קבוצה
הפוכה במהותה לקבוצה הראשונה
(מה שלא מונע ממנה לעשות הון רציני מכל
גופות הילדים האלה)
ובימים האחרונים
אבידניוס הצעיר
אובד ואובד
ומנגב נזלת על מכנסיו
בליפוף עדין
בימים האחרונים
(שלפניהם היו ימים אחרונים אחרים)
מרגיש אבידניוס את החיים בורחים
ממנו בקבוצות גדולות
כמו פליטים לבנוניים
והוא יודע שכשהמלחמה מתקיימת
סף המתח שלו מטפס על הקירות
וכל דבר שהוא עושה
מקבל גוון אלים וקשה
המין
הגינון
הנגינה
הקריאה
האכילה (אלוהים, האכילה)
אבל אי אפשר בלי חלק סיום
עדין וענוג ונכנע
(כזה אני, קשה ורועם אבל בסוף מחפש
חיק אישי משלי)
אז הנה הוא בא:
בהפגנה נגד המלחמה
כשכבר התחילו הדמגוגים לדבר על הבמה
בטקס הקבוע
ואני כבר נשענתי עצוב לגמרי
על רכב חונה מול הסינמטק
פתאום משהו קרה
ובלי שיכולתי להבין איך
רונה קינן נתגלתה לי מול העיניים
היא החזיקה תינוק רך
כנראה של אחותה או משהו כזה
וכל הזמן מילמלה מילות אהבה
לכיוון ראשו של התינוק
שנתמך בידה השמאלית
(זה נראה כאילו היא מספרת לו משהו אסטרונומי)
ואבידניוס הצעיר עמד שם
ובלע רוק וליחה וזיעה
ונתן לרגע לשטוף אותו
כמו צינור כיבוי אש
והוא ידע שהוא לא ייגש אליה לעולם
להודות על האלבום
והרגעים הנדירים
אבל מדי פעם הציץ לכיוונה במבט הרעב שלו
וידע שהיא מבחינה בו
וחוששת
"רונה שלי רונה
רונה אותך אוהב..."
בטנות חשופות
בלבנון וחיפה
בלבנון הבטנות נשיות ושטוחות
ועגולות ורעבות למגע
ובלבנון הבטנות מרוטשות
ווחצויות
ורעבות למגע
לא פחות
רגליים חשופות
בעזה וחיפה
בחיפה הן מהלכות בסנדלים
ומשתזפות
ונפתחות בתנועת מניפה
בשעת העילוס
ובעזה הרגליים שזופות ויחפות
ומעוקמות
ותלושות מגופות
אני רוצה להתעורר
פתאום
בנשימה חסרה
לרווחה
ולהבין שזה חלום
לא מציאות רצחנית
חלום
(אני הופך אנטישמי,כל יום קצת יותר)
זה קורה
את זה אני יודע
אין לי ויכוח פנימי עם עצמי
לגבי ההתרחשות
זה קורה
אני מאבד את השאריות השפויות שלי
ועובר לצד השני
זה קורה
גם את לא מטילה ספק בהתרחשות
ובורחת ממני יחפה
אין לך ויכוח פנימי עם עצמך
ואת כבר מכה את עצמך
בהכרה
בהתרחשות של זה
אצלי
זה לא קורה
אני גורם לזה לקרות
אני יוצר את הפצעים מלכתחילה
ואז נהנה מהגירוד
כל כך
מגרד ובוכה וצוחק
ומשתגע במהירות
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.