הרוח העזה פורצת את המסגרת הנוקשה של החלון כמעט באימה.
הפחד מפני חורבן מוחלט, מלחמת חורמה, המעלה את הכל בתעופה
מפחידה שמאיימת ליפול חיי וקיים ולוקח איתו את הניירות של
חייך, את זעקת החיים, את כל החפצים החומרניים שלך - הטלוויזיה,
המקרר, הארונות ושאר חפצים שהיו כה יקרים עבורך ושאספת אותם
בשקידה כאוצרות זיכרונות חיים.
ופתאום גם אתה מתחיל לעוף.
זה היה חלום ופתאום הפך לסיוט.ואתה מנסה לראות בזה את החיובי
ככה תמיד לימדו אותך לאהוב את כולם, להיות נחמד לכולם שכולם הם
טובים.
הדבר היחידי החיובי שהצלחת למצוא בסיטואציה זה שאם ישאלו אותך
"במה אתה שונה מאחרים?" תוכל תגיד להם:
"אני עפתי, באמת, כמו נשר, כמו סופרמן, איך שתרצו לקורא לזה
אני הבן אדם היחידי שעף"
ואז הם יגידו שאתה לא אנושי, מיוחד, למרות שגם אני וגם אתה
יודעים שזה לא נכון.
והחתולה שלך, פיצה, פתאום אתה לא מבין למה קראת לה ככה,
היא משפילה את ראשה בבעתה ושומעת באוזנה את דפיקות ליבה
המואצות מתמכרות לפחד.
ורק הגמד, זה שחיי תמיד בעולמי האגדות, אדיש, כאילו הוא נביא
שידע שכל זה עומד לקרות,
ממלמל לעצמו משהו, מחייך
זורק לך עוגייה
ונעלם.
אתה מגחך לעצמך - אה אז העוגייה הייתה אמורה להציל אותי?
אתה בולע את העוגייה במהירות כי השניה יכולה להכריע לחיים או
למוות
ובינתיים עד שהקסם יעבוד מחייך אל פיצה שכבר משותקת לגמרי.
לאט לאט מסתמנת בך ההכרה:
חשבת שהעוגייה תציל אותך, אה?
אבל חשבת יותר מדי, כי בכל זאת, זאת רק עוגייה
הגוף שלך מתערפל
אתה מאבד את התחושה באצבעות
אתה לא רואה כבר כלום, לא רואה את הבית, אתה במקום אחר
אתה לא קיים
נמחקת. |