בהתחלה זה היה כלום. שטח ריק, מעין חלל ריק. חלל עצום חסר
קצוות, מלא בערפל. חדר שלא נגמר ובתוכו שולחן, מעין דלפק קבלה,
וכסא, עליו לא ישב אף אחד.
היא ניסתה לראות אך זה היה כאילו ניסיונותיה עיוורו אותה, כל
ניסיון לראות משהו מוקדם מן הרגיל היה יוצא דופן ואסור. היא
הסתכלה מטה, מתחתיה לא היה עפר כרגיל, מתחתיה ערפל עבה ועבות.
היא גיששה בידיה וניסתה לראות מעבר, שוב. היא חשה מין כוויה
בידה - אך הספיקה להסתכל ולראות בכאב צורב מאחורי הערפל שמיים
בהירים ונקיים, מלאים ענני כבשים, ומתחתיהם - את כדור הארץ
במלוא יופיו. 'אז רגע, היכן אני לכל הרוחות? האם זה גן העדן
שכולם דיברו עליו? הרי אין כאן כלום וגן העדן אמור להיות מלא
בתענוגות, הנאות, אושר שלא ידענו בחיינו הגשמיים ויופי עוצר
נשימה...'
היא התהלכה הלוך ושוב, שוב והלוך, לא ציפתה לכלום ובעצם ציפתה
לכול. למשהו, כמיהה למשהו שיתרחש, שיתרחש כבר! 'האם הנני מלאך?
הרי כדי להיות במקום בו אני נמצאת עכשיו צריכים למות, ואם מתתי
- אני אמורה אוטומטית להפוך למלאך. הלא כן?' לפתע ניגש אליה
סבה ז"ל בבגדים החדשים האחרונים שנקנו לו לפני מותו. "סבא!!!"
היא צעקה, דמעות שקופות ובלתי מורגשות נפלו מעיניה הירוקות
שהפכו שקופות למחצה. "הילי שלי", ענה לה בקולו המוכר והנוסטלגי
כול כך עבורה. הוא חייך אליה ואמר לה: "עכשיו את תעזרי לי
לשמור טוב יותר על המשפחה... מסתבר שאני לבדי לא הספקתי לעשות
כן". לראות אותו, להריח את ריחו הישן והאהוב עשה לה טוב כול
כך, עשה לה להרגיש בטוחה בחיקו. 'סבא הטוב שלי'.
משום מקום, עננים ערפיליים ועמם עשן שהחל מתדלדל. מאחוריו
נעמדה דמות גברית. הדמות קרבה אליה לאט וסבא החל נעלם.
"אוקיי, זה הולך ככה. את עכשיו תראי את כל החיים שלך מולך -
הדברים הטובים יחד עם הרעים, אנחנו נספור את הדברים ונראה את
המאזן, על פיו הבוס יחליט לאן את זזה מכאן" היא נאלמה דום. היא
הרגישה שנשאבה לתוך סרט מתח מוזר, סרט רע ביותר.
"רגע, רגע שנייה, שאני אבין- מי אתה?" שאלה בהלם.
"מה זאת אומרת מי אני?" אמר בגיחוך קל. "אני המלאך גבריאל",
המשיך.
"ה... המ... המלא... המלאך גב... גבריא... אל... המלאך
גבריאל?!" כמעט וצרחה כשסוף סוף הצליחה לבטא את המילים כראוי.

"כן, כן. אני בכבודי ובעצמי... תיכף יש לך ישיבה עם אדון עולם,
מה דעתך על זה? סלב גדול יותר לא תוכלי לבקש". הוא הביט סביב
ואמר: "אז... הילי, את בת 16, את גרה בתל אביב, רחוב בת חן...
לאימך קוראים ירדנה ולאביך קוראים שמואל. את הקטנה במשפחה ויש
מעלייך אח גדול בשם אייל. האם אני צודק עד כאן?" נשם נשימה
עמוקה והביט בה.
"אממ... כן אני מניחה שכן, אבל לאחי קוראים איילון ולאימי
קוראים ירדן!" הביטה בו בתמיהה.
"הו... אין זה ייתכן, אצלנו בלובי 'שערי המנוחות' אין טעויות.
אך אינך יכולה לפגוש את הבוס אם אינך מתאימה. אנו מצטערים על
אי הנעימות, אנו נבדוק את העניין".

"כולם להתרחק... Clear!"

בום! היא נרעדה.
היא חשה צמרמורת מוזרה ואפילו די כואבת. היא לא ידעה מה היא
מוגדרת עכשיו: אדם או מלאך אבל התחושה הייתה נוראה. אי וודאות
מעיקה, לבה פעם בחוזקה כל אותה העת. אבל לפתע סבה הגיע שוב
משום מקום והתיישב לידה. "הילי מתוקה יהיה בסדר... הרי זוהי יד
הגורל". אמר בשקט. הוא הוסיף לשבת על ידה אך שתק. פתאום נשמע
צליל נעים וענוג של פעמונים עדינים ופעמוני רוח קסומים כאילו
ממרחקים. היא הסתכלה בכדי למצוא מאין הקולות באים, הסתובבה
לסבה בכדי לשאול אותו מה קולות אלו מסמלים, אך כשהחזירה את
ראשה למקומו הוא כבר לא היה שם.
תחושת חמימות אפפה אותה. היא חשבה לעצמה. 'אם אני פה כנראה שזה
טוב, אחרת הייתי כבר מזמן מגיעה אל הגיהינום. לרשעים מגיע עונש
מיידי, לא?'

תעלו את המתח ל-300, ננסה שוב, פעם אחרונה. האמבו החל לספור.
"Clear!"

שוב אותה עוקצנות ושוב אותה רעידה.
היא ניגשה אל גבריאל. "סליחה שאני מפריעה, אבל יכול להיות
שאיני אמורה להיות כאן?"
"מה זאת אומרת, ילדה? אנחנו אף פעם לא טועים, חוץ מזה שאין את
מתאימה לגיהינום" אמר וחזר להביט בטפסים ענקיים בשפה לא ברורה.
היא הייתה נוצצת ויפה, בטח שפה אלוהית או משהו...
פתאום שמעתי שיר מוכר מתנגן "Ha ha ha Pump it Ha ha ha and
pump it louder" זה היה רינגטון.
"הלו? אה כן. כן, כן. הבנתי. אה-אה. כן... אויש... אני אומר לך
צריך לפטר פה כמה אנשים. אה-הא כן. אני מבין. טוב, אם אין
ברירה. בסדר... ביי מותק. ביי-ביי"
לעזאזל, זה הרינגטון של גבריאל המלאך?! היא חשבה לעצמה וכמעט
פרצה בצחוק. אך הזכירה לעצמה שפה זה לא שם, כאילו, ששם זה לא
פה. טוב נו, שלמטה זה לא למעלה שהיא למעלה ולא למטה. טוב,
הבנתם את הנקודה!
היא התחילה לחשוב שהיא יכולה עוד להתרגל למקום הזה: סבא פה,
אחלה של מקום, מוזיקה סבבה, מה היא צריכה עוד?

לא, לא... בבקשה תנסו עוד ניסיון אחד... בבקשה אני לא יכולה
לאבד אותה ככה... היא לוחמת, הבת שלי, היא תצליח, היא תקום!
עוד ניסיון אחד, דוקטור, בבקשה ממך", התחננה אימה בבכי.
הדוקטור הוריד את ראשו וסימן לאחיות להכין בשנית את המכשיר
להחייאה, את האמבו, לניסיון החייאה אחרון.
"בסדר, ירדן. ניסיון אחרון ודי, את עושה לעצמך רע", הביט באישה
המטופחת והיפה לגילה שעמדה מפורקת לרסיסים למולו.
"Clear!"

המלאך גבריאל קרב אליה וחייך חיוך נבוך. גם מלאכים נבוכים,
מסתבר.
"מה קרה?" היא כבר הבינה שמשהו לא בסדר על פי החיוך. היא כבר
החלה לקרוא את "צופן דה וינצ'י 2", ספר ההמשך לראשון המצליח
והמרתק, שייצא רק בעוד שנתיים למטה, בעולמה הישן.
"את צריכה לחזור", אמר ביישן וסמוק, נבוך מהשגיאה שחלה. "מסתבר
שישנה בחורה בת 61 ששמה הילה, לאחיה קוראים אייל, לאימה קוראים
ירדנה ולאביה קוראים שמואל. היא מתגוררת בפינת הרחוב שלכם, או
שכבר לא. היא הייתה גרה בפינת הרחוב שלכם", חייך חיוך נבוך
שכלל בתוכו גם עצב והמשיך. "אני מצטער על הטעות האומללה ועל
עוגמת הנפש. דבר כזה מעולם לא קרה, אך לפעמים השטן מסתובב פה
ומבלגן לנו פה את המשרד, אז מסתבר שפעם אחת הצליחה לו המתיחה
שלו. אני מצטער, זה לא יקרה שנית". הוא קרב אליה והיא באמת
יכלה לראות שהוא מצטער. הוא חיבק אותה והתחושה הייתה חמה, טובה
ומחזקת יותר מכל חיבוק אנושי שחוותה בחייה, דמעה קטנה זלגה על
לחיה משום העזיבה שלה את המקום הקסום הזה ו...
"אלוהים אדירים!!! היא התעוררה! אמרתי לך! אמרתי לך דוקטור!
אמרתי לך שהיא חזקה, שהיא לוחמת, ושהיא תתעורר... אמרתי לך!
הו, יפה קטנה שלי, ילדה שלי, אני כל כך מאושרת שקמת!"
"מממ...מה? אימא? אימא? מה את עושה פה? ראית את סבא?" היא אמרה
בקול חתוך וחלש.
"ששש... אל תאמרי דבר, הרגע התעוררת, עברת מוות קליני, יקירה
שלי, תאגרי כוחות, תנסי לדבר כמה שפחות... אני כל כך מאושרת,
נשמה של אימא!" היא חיבקה אותה, והתחושה עדיין הייתה מלאכית-
משהו.
"אימא, את המלאכית השומרת שלי" אמרה בקושי, בקול של חולשה
עצומה. היא נישקה את אימה על מצחה.
פתאום נשמע רינגטון שצלצל לה מוכר באוזן: " Ha ha ha Pump it
Ha ha ha and pump it louder"
הדוקטור ביקש את סליחתם, "אני פשוט חייב לענות לשיחה הזאת".
"גבריאל?" מלמלה הילי בקול יבש. אימה הסתכלה עליה מופתעת.
"כיצד את יודעת את שמו? הרי היית... היית... הרי את יודעת,
ישנת עד עכשיו!" היא חייכה אל אימה הנדהמת ועצמה לאט את עיניה
במצמוץ ארוך וענוג.
הדוקטור הסתובב אליהן ואמר שהוא חייב לרוץ כי יש לו מקרה קשה
נוסף. "הבחורות ברחוב שלכן עושות הרבה צרות היום, אה?"
הילי הרימה את עצמה לאט, התיישבה בקושי רב ואמרה בשקט חרישי:
"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב
לצים לא ישב כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה והיה
כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו ייתן בעתו וכל אשר יעשה
יצליח... הילה בת ירדנה ושמואל...יהי זכרך ברוך".
היא נשמה נשימה עמוקה ואמרה לאימה "זוהי יד הגורל, אימא...
יהיה טוב..." אמרה בקול חלש ובמתק שפתיים נרדמה עם חיוך.