בעצם הבנתי את זה בפעם האחרונה שדרכתי על חרא ברחוב, זה היה
לפני שבועיים בערך. הלכתי על קינג-ג'ורג', ליד גן מאיר, ופתאום
הרגשתי את ההרגשה המתסכלת של חצי-החלקה, שמלווה מייד בהבנה
שרוב הסיכויים שדרכתי על "מתנה" שהשאיר אחד הכלבים בדרכו לגן.
בזמן שגירדתי את סוליית הנעל על הקצה של המדרכה נפלה עליי הבנה
די מטרידה, הפסקתי לפחד לרגע וזה הטריד אותי. אני סובל מחרדות,
הבנתי את זה בגיל די צעיר אבל רק עכשיו, כשהדבר היחיד שהתרכזתי
בו היה רעש הגירוד של שאריות הצואה, הבנתי עד כמה שזה מנהל לי
את החיים.
לפעמים אתה לא יודע מה יש לך עד שזה אובד, למרות שלקלישאה הזו
יש מובן שלילי בדרך-כלל, הפעם דווקא זה עבד לטובתי, משום שעד
שלא הפסקתי לפחד לרגע, לא הבנתי עד כמה אני שרוי במצב תמידי של
חרדה. אז הלכתי לייעוץ, איזה מומחה לטיפול בחרדות, שלוש-מאות
וחמישים שקלים לפגישת ייעוץ.
הוא היה קרח, רזה ועם שתי מסגרות על הקיר, בתוך אחת הייתה
תעודת הדוקטורט שלו ובשנייה תמונה של בודהא. הוא הציע לי למצוא
אמצעי שיעזור לי לפתח חסינות נפשית, הוא המליץ על אומנות לחימה
כלשהי ותרגולים של מדיטציה, הוא הבטיח לי שאחרי חודש אני כבר
ארגיש הרבה יותר בטוח ללכת ברחוב. חודש. שלושים ימים של הליכה
ברחוב. שלושים ימים של להירתע מכל טיפוס מאיים שאני רואה, של
עיקופים ליליים כדי לא לעבור דרך גנים ציבוריים ושל סיבובי-ראש
מיותרים, מחשש שמישהו עוקב אחריי. אני רציתי פתרון מיידי.

נכנסתי לחנות נשק, המוכר היה נחמד, בן עשרים ומשהו ובהחלט
התמצא באקדחים. ברוחי כבר ראיתי את עצמי עם אקדח גדול וכסוף
מציץ מאבזם החגורה, גורם לכל אחד ברחוב לחשוב פעמיים לפני שהוא
מדבר איתי. לשנייה הבנתי עד כמה המחשבה הזו מגוחכת, משום
שמעולם אף אחד לא הטריד אותי ברחוב, אבל לא נתתי לעצמי להיכנס
לזה, רציתי להפסיק לפחד. הוא הראה לי אקדח אחד מדהים, בדיוק מה
שחיפשתי, החזקתי אותו והרגשתי כמו דמות מסרט אקשן. "אני לוקח"
אמרתי לו. "רישיון".
"אין לי".
"תוציא".
"כמה זמן?"
"חודש להוציא ושבועיים המתנה לנשק".
"תודה ושלום". כמה מתוסכל הייתי כשיצאתי מהחנות.
כאשר הרמתי, לאט-לאט, את ראשי המושפל, ראיתי בצד השני של הרחוב
את הפתרון שלי. אני לא יודע מי היה יותר מפחיד, הבחור הקרח,
הענק ומלא הקעקועים או כלב האמסטאף שהיה איתו, אבל כל-כך
נרתעתי מהתמונה שלקחו לי כמה רגעים עד שהבנתי - זהו בדיוק כוח
ההרתעה שאני רוצה. בפעם הראשונה מאז שהייתי ילד קטן, כל מה
שרציתי היה שיהיה לי כלב. מיהרתי הביתה, כל-כך רציתי כבר
להיכנס לאינטרנט ולברר איפה משיגים כזה כלב ששכחתי לפחד כל
הדרך לדירה שלי. החלטתי, הדרך הטובה ביותר בשבילי להרגיש טוב
ברחוב, באופן מיידי, היא שיהיה לי כלב מפחיד שיתקוף כל מי שיעז
להתקרב אליי.

"למסירה: כלב אמסטאף מקסים בן שישה חודשים", זו הייתה לשון
ההודעה שמצאתי באתר לאימוץ חיות, כמה שמחתי. בדרך לבית של בעל
הכלב, התחלתי קצת לחשוש מכמה שזה הולך להיות אמיתי. אחרי הכול,
לגדל כלב זה לא פיקניק, בטח לא אחד שמסוגל לכרות למישהו רגל
בנשיכה. הגעתי לבית נחמד במושב לא רחוק, דשא קצוץ משתרע בין
צמח מטופח למשנהו, הייתי רגוע עד שראיתי את השלט "זהירות! כלב
בחצר" מתנוסס על השער. הפחד הזה, המשתק, שאחז בי כמלחציים על
הבטן, הפך מהר מאוד לתחושת התרגשות, מהיום כל מי שיראה אותי
הולך עם הכלב ברחוב יחווה את אותו הפחד, כמה ששמחתי מהעובדה
שאוכל להיות מאיים. דלת הבית נפתחה ואת פניי קיבלו זוג צעיר,
בשנות העשרים המאוחרות לחייהם, הם נראו לי הרבה יותר נחמדים
ורגועים ממה שחשבתי שיהיו, אחרי הכול, הם מגדלים רוצחים אצלם
בבית.

פתאום שמתי לב לכלב ענק ששרוע בפינת החדר, הוא נראה כמו
אמסטאף, אבל שמן ועצלן. "זו קלואי, הכלבה הזקנה שלנו", הוקלתי
לשמוע, "היא כבר בת שמונה". פתאום החל לרוץ לכיווני כלב אחר,
הרבה יותר נמרץ מקלואי, מאוד נרתעתי כשקפץ עליי, אבל כשהתחיל
ללקק אותי, התחלתי לצחוק. "די בילי!" קרא הבחור, הכלב הפסיק
מייד והתיישב מולי מכשכש בזנב. מאוד התרשמתי מהציות של הכלב,
"הוא מאולף, אני מבין".
"אנחנו לא מאלפים את הכלבים שלנו, אבל הוא בהחלט מחונך. כלב
מאולף מתנהג כמו מכונה, כלב מחונך מקשיב לך כי הוא אוהב אותך".
לא התרשמתי. אחרי כוס קפה, נפרדנו, אימו של בילי נפרדה ממנו
בהתחככות אוהבת, בעליו כמעט והזילו דמעה. "אנחנו לא רצינו
למסור אותו, אבל אנחנו פשוט לא יכולים לטפל ביותר מכלב אחד,
מסרנו את האחים והאחיות שלו, הוא האחרון שאנחנו מוסרים וזה קצת
קשה". כשנכנסתי עם הכלב לאוטו, החלטתי שאני לא אקרא לו "בילי",
אני אקרא לו ביל והפקודה הראשונה שאלמד אותו תהיה "קיל, ביל!"
חייכתי לעצמי.

אחרי שלושה ימים אצלי, ביל כבר הרגיש בבית. קניתי לו אוכל ועצם
ללעיסה והייתי מטייל איתו בשכונה שלוש פעמים ביום. מעולם לא
נתקלתי בכלב יותר ממושמע ממנו, כל פעם שהיה מסתכל עליי, השתקף
מעיניו מבט אוהב ומטומטם בו-בזמן. אבל כל הנוכחות שלו הייתה
מרתיעה, החלטתי לצאת איתו ל"סיבוב מבחן". בשמונה בערב, קשרתי
אותו בשרשרת המתכת שקניתי לו ויצאנו לטיול ארוך מהרגיל. הלכתי
בכוונה במקומות שהפחידו אותי, פארקים חשוכים, סמטאות אפלות
ומקומות שורצי טיפוסים מפוקפקים, כשביל היה לידי, הרגשתי בטוח.
עמדתי כבר להתייאש, משום שלא נתקלנו בשום גורם עוין, אבל
פתאום, באה ההזדמנות שחיכיתי לה. האדם שהלך לעברי נראה מאוד
מאיים, בדיוק מסוג הטיפוסים שהייתי נמנע מקשר-עין איתם בימים
כתיקונם, אבל הפעם הרגשתי אחרת. נעצתי בו מבט קודח ויריתי אליו
גיצי מחשבה שאמרו "בוא הנה! תנסה אותי! אתה לא מפחיד אותי!
בוא!"

הוא כבר היה די קרוב ובשפת הגוף שלו ראיתי שהוא מתכוון לעשות
לי משהו רע. "קיל, ביל!" אמרתי בקול חלש אך תקיף, "קיל!" ביל
נדרך, הוא היה נכון לכל דבר וכשהאיש כבר היה ממש קרוב, הוא
זינק לעברו, התמוגגתי מאושר, מצאתי את הפתרון המושלם לחרדות
שלי! ביל נעמד על רגליו האחוריות וברגליו הדמיות נשען על
הטיפוס המאיים, כאשר פתאום שמתי לב למשהו מוזר, ביל כשכש בזנב.
בתחילה חשבתי שמדובר במתח, כי קראתי פעם שכלבים מקשקשים בזנב
גם כאשר הם לחוצים, אבל כשביל התחיל ללקק את ידיו של האיש,
התמלאתי זעם. "שלום! חמודי", הוא אמר לביל שהמשיך ללקק אותו,
האיש הרים מבטו אליי וחייך את אחד החיוכים הכי נחמדים שראיתי
"איזה אחלה כלב יש לך! תשמור עליו!" מלמלתי תודה והלכתי חזרה
הביתה, הייתי כל-כך מאוכזב. ביל הלך לצדי כל הדרך, מכשכש בזנב
ומדי פעם, זורק לי את המבט האוהב-מטומטם שלו.

למחרת, ישבתי מול המחשב וחיפשתי מידע לגבי תוקפנות של כלבים,
אחרי קריאה קצרה מצאתי את מה שחיפשתי. מסתבר שתוקפנות של כלבים
בדרך כלל לא מתבטאת כלפי בני אדם אלא כלפי כלבים אחרים. החלטתי
לעשות לביל עוד מבחן. הלכתי איתו לגן-מאיר, לאזור שבו מותר
לכלבים להסתובב ללא רצועה. התיישבתי על ספסל ושחררתי אותו,
מחכה לקורבן הראשון שיגיע. בצד השני של האזור המגודר, הסתובב
כלב זאב ענק, "יריב ראוי לביל שלי", חשבתי לעצמי, אבל ביל חשב
אחרת והשתטח על האדמה למרגלותיי. פתאום נכנסה בחורה חמודה עם
כלב קטן שקיפץ לצידה, ביל בינתיים הלך לשוטט והיא התיישבה לידי
על הספסל. "יאללה ניקי, לך לשחק" היא אמרה והדליקה סיגריה.
ריחמתי עליה, היא כנראה לא הבינה שהמפלצת שלי הולכת לקרוע את
הכלב הקטן שלה לגזרים.

היא התחילה לדבר איתי, הקשבתי לה בחצי אוזן, משום שעקבתי אחר
השתלשלות העניינים בין שלושת הכלבים. "...זה השקט שלי, לבוא
לפה עם הכלב ולקרוא ספר..." לא התייחסתי אליה, כלב הזאב התחיל
לנבוח על ניקי. "...אז הוא עזב אותי ונשארתי עם כלב שיש לו שם
דפוק..." ביל התחיל לרוץ לכיוון המריבה, הלב שלי התחיל לפעום
חזק. "ניקי!" היא צרחה, "בוא אליי!" אבל ניקי לא שמע אותה,
כנראה שהחלפת הנביחות בינו לבין הזאב לא אפשרו לו לשמוע. ניקי
עמד במקום, קפוא והזאב משך את אוזניו לאחור, כמתכנן להסתער ואז
הגיע לשם ביל. "קיל, ביל!" מלמלתי לעצמי, "קיל, ביל!" אמרתי
בשנית, בקול רם יותר. ביל נעמד בין ניקי והזאב ונבח שתי נביחות
מאיימות לכיוונו. הזאב קיפל את זנבו בין הרגלים ונסוג לאחור,
הבחורה כבר הגיעה לשם והרימה את ניקי בידיים, ביל ניגש אליה
וליקק את ידה. "תודה רבה!" היא אמרה לי בחיוך מרמז, "איך אמרת
שקוראים לך?" לא עניתי לה, חייכתי אליה את חיוכי המאולץ ביותר
ולקחתי איתי את ביל משם בכעס. "ביי!" היא קראה לעברי, אפילו לא
הסתובבתי.

לא ידעתי איך להרגיש. ביל, שהיה אמור להיות התשובה לכל החרדות
שלי, התברר ככלב הכי רגוע ונחמד עלי אדמות, יותר אנושי מרוב
האנשים שהכרתי, הדבר הכי רחוק שיש מרוצח אכזרי. קיללתי אותו,
קיללתי את ההיפים שגידלו אותו, קיללתי את העולם והרגשתי כל-כך
חסר אונים. ישבתי זועם בבית כל היום, כל נים בגוף שלי היה מלא
בכעס, מתודלק על-ידי תסכול. הייתי נואש והחלטתי שאני חייב
להגיע לקיצוניות אם אני רוצה שביל יהיה מה שאני רוצה שהוא
יהיה. ברבע לאחת בלילה, שמתי עליו את השרשרת ויצאתי איתו
החוצה. המקום הכי מפחיד בתל-אביב היה בעיניי שכונת שפירא
ובדיוק לשם הלכתי.

לא חשבתי, לא הרגשתי, לא היה בי דבר מלבד תחושה אדירה של זעם
שאני חייב לפרוק. נעמדתי מתחת לפנס רחוב, קשרתי את ביל לעמוד
וחיכיתי. פתאום עבר שם בחור שנראה לי בן שמונה-עשרה, מהטיפוסים
העבריינים שהיו ממרים לי את החיים בבית-הספר היסודי ובחטיבה.
"יש לך אש?" הוא שאל אותי, סיגריה תחובה בפיו. חייכתי אליו
חיוך נבזי וסיננתי "לך תזדיין". הוא התקרב אליי באגרופים
קפוצים, ממלמל קללות ואז הוא ראה את ביל. "מה קרה?" שאלתי
אותו, "מפחד?" שחררתי את הרצועה של ביל. הילד התכווץ בתוך עצמו
ועמד להסתובב וללכת כאשר הנחתי אגרוף ישר על הלסת שלו, הוא לא
נפל, אז נתתי לו עוד אחד ועוד אחד, הוא התחיל לאבד שיווי משקל.
"אתה רואה ביל?!" צרחתי, "ככה מתנהגים עם מי שמאיים עליך!" כבר
עמדתי להסתער על הבחור, לפרוק עליו את כל הזעם שלי, אבל עצרתי
כשראיתי שביל מתחיל ללכת לכיוון שלו, הפעם, סוף-סוף, הוא יתנהג
כמו שהוא אמור להתנהג.

"בבקשה! תעזוב אותי!" הילד התחנן אבל לא שמעתי אותו. "קיל,
ביל!" שאגתי ואז ביל נעצר, הסתובב אליי והתחיל לנבוח עליי,
עיניו לא שידרו אהבה וטמטום, הם שידרו איום. קפאתי במקום,
ראיתי את הילד, אפו מדמם ודמעות על לחייו, הבנתי איך הרגיש
הזאב בגן, הבנתי כמה מפחידה הייתה ההתנהגות שלי. "סליחה",
מלמלתי לכיוון הילד והתחלתי לפסוע במהירות לכיוון הבית. כול
הרגשות גאו בי, הרגשתי כעס על עצמי, פחדתי כל כך והייתה לי את
הבחילה הנוראית ביותר שידעתי בחיי.

הקאתי ליד ספסל לא רחוק מהבית ואחר כך התיישבתי עליו. כול הזעם
שהיה אגור בי הפך לדמעות, ישבתי שם ויבבתי כמו תינוק. ביל רק
ישב שם והסתכל עליי, עיניו שיקפו הפעם מבט אחר, כבר לא כל כך
מטומטם, הכלב חינך את הבעלים. "יאללה בילי, הולכים הביתה"
אמרתי לו.