כשגדלתי הכול היה יפה ופשוט,
אמא ואבא כל הזמן דיברו
על מבחנים חשובים והמורות שכועסות
ולימדו אותי שמזרקים הם לרופאים
ותרופות הן לחולים.

וקצת אחרי שדנה נישקה אותי
(לא גיליתי לה שהיא הראשונה)
וקצת אחרי ששירן הציעה לי ללכת לסרט
והסמקתי וצחקתי,
ממש טיפה אחרי שהתחלתי לנהוג לבד
בלי שאבא ירטון ואמא תדאג.

פתאום יד אבא אוחזת מכתב טפחה על כתפי
חיש מהר השחילו אותי לבגדים ירוקים
ובכלל נורא לא נוחים,
נתנו לי לידיים נשק קר
ובמשך הרבה חודשים
לימדו אותי לסבול
ואני חשבתי לי
כך אני כמו אבא
מבוגר.

ובאיזה קיץ חשוך בלילה של עוד
חדשות וכתבים ששכחו
שאמרו מקודם אותו הדבר,
שלחו אותי למעלה למעלה
לשמור על אמא ואבא.

הסתכלתי סביב במין כוח של פחד,
ופתאום הקשר זעק וגם המפקד
עם כתם בחולצה
(אמא שלו תכעס)
וכולם וגם אני
תועים ויורים
כדורים טועים
בלי לומר בקול שאנחנו רוצים הביתה
ובכלל למה בצד השני רוצים כל כך
שלא.

ברגע של שקט הצצתי אני
מעבר לפינה וראיתי עיניים
שלמדו מהאמא ואבא שלהם שאני
זה אסור וגם ראיתי שאותן לימדו
כמוני
שנשק זה בכלל כן לילדים.

ושנינו לחצנו ביחד וכמו מבוגרים
כמו האבאים שלנו לא העזנו לזוז
ויחד שנינו הרגשנו דקירה בלב וגם
רטוב בחזה.

כשנפלנו יחד
בשקט בשקט
על החול הרך,
עצמנו עיניים בפעם האחרונה
והחול לחש לנו שמבוגרים יזכרו אותנו
עד הכתב הבא
ושאנחנו מבוגרים כבר
בכלל לא נהיה.