(היום ואתמול ולפני שבוע ולפני חיים שלמים.)

זאת לא שירה
זאת התנצלות שהייתי צריכה לתלות לה ברגעים המנצנצים שבעיניים
כבר
מזמן-מזמן.

- בלי חרטות






ר.מ. עורמת את הגופות שלה בצד הכביש והצחנה מחמירה עם הימים
שהיא לא סופרת.
"אחת, שתיים, שבע"
היא לא סופרת.
הבנזין נוזל לכל עבר במדרכות שלה. אין כאן
תחנות דלק בכלל, היא מנסה להסביר, אין צינורות ארוכים וריחות
מכאיבים ואיך אפשר לנסוע בלי זה, איך יזוז האמבולנס שעשה את
אבא שלה יתום
(17 דקות; בהכרה מלאה)
מה יהיה עם שיירות ההלוויות הארוכות שמטיילות ועוקצות כמו
נמלים,
כמו נמלי-הקציר של השמש ושל הקיץ שמריח כמו זיעה חמוצה.
מישהו, ר.מ. ממלמלת בהשלמה, מישהו צריך לגור בבתי-הזיקוק.


אלה חיים יפים;
חיים בהם יש לי חברה-הכי-טובה, חיים בהם היא מחייכת, חיים בהם
מת לה ילד מכדור בראש.