לבד
מוצף בחרא
במיידיות של קדמה
בעכשיו ואתה לעצמך
כשכל מה שנראה
זה הסוף האיום והנורא
והכוונה, אל תטעו, איננה למיתה
אלא דווקא
לחיי תמותה.

חסרי תשוקה.

מרירות מאכלת במרתפי נשמתי
בואו נא, הצילו אותי
חלחלה של באות
רעידות ונקישות
הכול וכל זאת
דחיית הזיות
אולי קצת חולני
תחושת הכאה עצמית שכולה אני.

להגיע בכל פעם יותר ויותר קרוב
אל תהומות הכפור והאכזב
אל הרגע שלפני הייאוש המוחלט
הרגע לפני, החד וחלק.

הכול מחוצה
ומוכל עמוק
בו זמנית לבכות ולשחוק
התמוטטות פנימית
של בעיטות לא רצוניות
של לחצים ובעיות
אובר וולמינג של התרחשויות
לא ממש טובות
או מועילות.

מנסה בשארית הכוחות
להפיק מעצמי רגע של אמת טהורה
כמו לפני ההתחייבויות
כמו ללא הזדמנויות שניות
אולי כך,
ולא אחרת,
סוף סוף אהפוך ליוצרת,
אוכל להוכיח אדרת.

ואו אז ביום ההוא,
שאמצא את הדרך להוציא את העז מן המתוק
ולכתוב כול זאת,
בצלילים למילים
במחשבות נשמעות,
אצליח אולי להניח ראשי
לסגור מחשבותיי ברגע אחד ולומר:

זאת אני, ומה שנשאר הוא מיותר.